סיפור על כוח רצון ואופי: אליאור משעלי נוגע בשמיים



במשעולי אליאור. אליאור משעלי הוא ילד מיוחד, שבר את היד בגיל 14, וחזר לשחק כדורגל. אלא שלפני חצי שנה הוא איבד במשחק כדורגל את אחת מהכליות שלו, שכולם חשבו שזה הסוף של הקריירה הספורטיבית שלו, הוא ראה את האור, "הייתי בטוח שאני אחזור לשחק", אומר משעלי. סיפור אנושי מדהים, על שחקן הנוער של מ.ס אשדוד שמראה שעם כוח רצון ומוטיבציה הכול אפשרי. הוא מבחינתו כבר מסמן את היעדים הבאים: הבוגרים של אשדוד ושחזור הקריירה של תומר חמד

נתחיל דווקא מהסוף: אם היה אפשר לקחת את הגן המנטאלי של אליאור משעלי בן ה- 17 ולהעביר אותו הלאה לדורות הבאים, זו בהחלט הייתה פריצת דרך משמעותית. השבוע שהגענו לבית הוריו של אליאור משעלי ברובע א' שם הוא גר עם משפחתו החמה והחביבה, פגשנו ילד שכוח הרצון שלו והאהבה לכדורגל פשוט מנצחים את הכול. התיק הרפואי של אליאור גדוש ומלא ומדובר בנער בן 17 בסך הכול, אלא שחרף הכול, אליאור הראה שכוח הרצון והמוטיבציה פשוט מנצחים הכול. משעלי משחק העונה בקבוצת הנוער של מ.ס אשדוד, תחת הדרכתו של איציק עובדיה. בשבת האחרונה הוא כבש שער בכורה בליגה במחזור הראשון והראה שהאופי מחוץ למגרש, כנראה משפיע גם על היכולת על הדשא.
 
אלא שהסיפור שלו הוא סיפור של הרבה מעבר לכדורגל, סיפור של אנושיות, חיים, משפחה, מסורת, דת וקריירה. כל המרכיבים בכדי ליצור יופי של אופרת סבון, אלא שאליאור מבחינתו רק רוצה להצליח על הדשא הירוק, "אני רוצה רק לעבוד קשה והצליח על המגרש, כדורגל זה החיים שלי, לא מכיר משהו אחר", אומר אליאור. אליאור ילד גבוה שמתנשא לגובה של 1.85 מ', ילד יפה שחובש כיפה לבנה לראשו. הוא גדל ומתחנך בבית דתי, לומד במקיף ב', מקיף דתי ובראיון  הוא מספר לנו על החיים של הכדורגל והדת, איך מסתדרים, ובעיקר איך המקרה הטרגי שקרה לו לפני כחצי שנה השפיע על חייו.

 

קריירה בגיל 14

את הקריירה המקצוענית שלו, התחיל אליאור רק בגיל 14, הוא לא עבר את המסלול הרגיל, של ילדים, נערים וכדומה. בגיל 14 הוא הגיע למ.ס אשדוד אחרי ששיחק כדורגל בשכונה לאורך שנים. "מאז שאני זוכר את עצמי הייתי עם כדור, כדורגל זה החיים שלי, אני לא זוכר את עצמי בלי כדור". בגיל 14 הוא הגיע לקבוצת הנערים של אשדוד ולמעשה התנדנד בין הספסל להרכב.
"אני זוכר שבאחד השבועות המאמן אז, קובי אדרי, פנה אליי ואמר לי שהוא רוצה לבחון אותי להרכב ואם אני אתן משחק טוב אני אהיה בהרכב ויעלה לקבוצה הטובה יותר", מספר אליאור השבוע. "עליתי בהרכב ובמשחק הזה שברתי את היד ופשוט החמצתי את ההזדמנות שלי, כי זה כבר היה לקראת סוף העונה".

ממש ביש מזל. מה קרה לאחר מכן?

"אחרי שהחלמתי מהשבר, ירדתי לבית ספר לכדורגל מהליגה ואני מודה שזו הייתה תקופה קשה, הבית ספר שונה לגמרי מהליגה, יש פחות אימונים, אין כמעט משחקים, למעט איזה טורניר פעם בכמה זמן ועבורי אחד שחולה על הכדור, זה היה קשה מאד".

מה עושים בתקופה כזאת?

"נלחמים, עובדים ובעיקר מוכחים שאני ראוי לליגה, לא היה ספק גם אז שאני אחזור לליגה ואהיה טוב ואוכיח את עצמי, הייתי בטוח בעצמי". למעשה, כבר בגיל 14 אחרי השבר בידו, הראה אליאור את הקשיחות המנטאלית שלו, הראה שהוא כנראה עשוי מחומר אחר. להרבה שחקנים
ואנשים בוגרים אין את האופי והמנטאליות של אליאור. לראות אותו מדבר על כדורגל עם הברק בעיניים גורמים לך להבין למה הוא התגבר על הכול. אליאור גם מציין שבמהלך התקופה שלו בבית ספר לכדורגל, הוא זוכר שחמי לוי שהיה בעונה שעברה בצוות האימון של הנוער, דיבר עליו ועזר לו. "אני זוכר שהוא היה מדבר עליי ודוחף אותי להצליח", נזכר אליאור.

  

"אני כמו ילד רגיל, רק בלי הביטחון של כליה נוספת"

במרץ השנה, התחרש האירוע שגרם למפנה בחיים ובקריירה של אליאור. אליאור שכבר היה שחקן סגל בנוער ולקראת סוף העונה השתתף באופן סדיר באימונים של קבוצת הנוער, אחרי שעלה מנערים א'. משחק אימון רגיל, שבו אליאור עלה לכדור גובה ונחת עם בטנו על קורת השער, בהתחלה כולם חשבו שמדובר בשבר בצלעות, אלא שהאבחנה הייתה שהכליה ניזוקה וחייבים להסיר אותה בניתוח. אליאור חוזר אחורה חצי שנה ומספר על האירוע הטראומתי, "עליתי לכדור גובה וניסתי להגיע לכדור גובה בזינוק, כתוצאה מהתנועה פגשתי בחוזקה את קורת השער שפגעה לי בבטן", מספר אליאור ונוגע בבטנו, כאילו מרגיש שוב את הכאב החד, "בהתחלה כולם חשבו שזה מכה בצלעות, אלא שהבטן התנפחה, ופינו אותי לבית חולים "קפלן". שם עבר אליאור
ניתוח להסרת הכליה. אליאור הרגיש כאב חזק וקוצר נשימה. "לא הייתי מסוגל לזוז. הזמינו מהר אמבולנס והגענו לבית החולים קפלן  שם לקחו אותי לחדר מיון ומשם לחדר הניתוח". משחזר אליאור. "הייתי ממש בסכנת חיים", הוא אומר בחצי חיוך. תודות לקדוש ברוך הוא ול'מלאכים בלבן' בקפלן נשארתי בחיים ועכשיו אני מרגיש יותר טוב". ד"ר יורם קליין, מנהל המחלקה לכירורגיה דחופה וטראומה, תאר את האירוע כחריג בעוצמתו. "אליאור הגיע לשער עם כל מסת
הגוף וכנראה שנורא רצה לכבוש שער. הוא החליק על הדשא ופגע בחוזקה בקורה עם המותן".

צוות הרופאים בקפלן ביצע בדיקות הדמיה ובהם קיבלו אבחנה חד משמעית כי הכליה מרוסקת ויש דימום בבטנו ומיד הכניסו אותו לחדר הניתוח. "במהלך הניתוח נאלצנו לכרות את הכליה כדי לעצור את הדימום שסיכן את חייו". ד"ר קליין מסביר כי באופן עקרוני אפשר לחיות עם כליה אחת ללא בעיה, אך יש פחות רזרבה של תפקוד כלייתי. "באופן עקרוני, תחת השגחה רפואית צמודה ותוך הקפדה על משק הנוזלים של הגוף, אין בעיה לתפקד רגיל ואף כמובן לשחק כדורגל". ד"ר
קליין אף אמר בבדיחות הדעת: "אליאור קיבל טיפול מסור למרות שהוא משחק במ.ס. אשדוד וטופל ע"י מנהל המחלקה כירורגיה דחופה וטראומה שהוא אוהד הפועל ת"א". אחרי שבוע בבית חולים שבהם הוא סובל מכאבים, אליאור חזר לביתו, הרופא ביקש ממנו לנוח בבית חודש שלם ותהיו בטוחים שלבחור עם אנרגיות כמו אליאור זה היה קשה ביותר.

אחרי הפציעה לא חשבת שגמרת עם הכדורגל לתמיד?

"לרגע לא, כולם היו בטוחים ואמרו לי שאני כבר לא אוכל לחזור לשחק, הרופאים, המשפחה, החברים,  אבל אני הייתי בטוח שאני אחזור לשחק, לא היה לי ספק".

לרגע לא חשבת שאולי אתה כבר לא תוכל לחזור לשחק, זה אירוע טראומתי לא פשוט?

"ממש לא. זה כואב וקשה, אבל כדורגל זה החיים שלי ולרגע לא חשבתי שאני פורש, זה אפילו לא משהו שחשבתי עליו". היום, חצי שנה אחרי הפציעה אליאור משעלי הוא שחקן הרכב ראשון בקבוצת הנוער באשדוד, בשבת האחרונה הוא כבש שער ראשון בליגה, מה שמראה שהוא החלים לגמרי מהפציעה.

יש לך איזה הגבלות רפואיות, משהו?

"שום דבר, אני ילד רגיל לכל דבר, רק שמה שהרופאים הסבירו לי זה שאין לי את הביטחון של כליה נוספת כמו בנאדם אחר, ואם היום יקרה משהו אז אני עלול להיות בבעיה".

קצת מפחיד לא?

"לא חושב על זה, אמרתי לך אני ילד רגיל לכל דבר. אין לי הגבלות, אין לי שום דבר, אני צריך לעשות ביקורת אצל הרופא פעם בכמה זמן וזהו".

בטח החברים בקבוצה קצת מפחדים לשחק איתך חזק, שלא תיפגע שוב?

"זה מצחיק, כי בהתחלה שחזרתי החברים באמת שיחקו איתי יותר חלש ופחדו לפגוע בי, ואני מאד כעסתי עליהם, אני לא רוצה הנחות וביקשתי מהם לשחק איתי הכי חזק שאפשר, אף אחד לא מוותר לי וחסר למי שכן".

למה? קצת הנחות, חיים קלים, מה אכפת לך?

"לא רוצה. רוצה להצליח בזכות ולא בחסד של מישהו אחר".

היום שאתה משחק, עוברים לך בראש הרגעים של הפציעה? אתה נזהר יותר? מודע לזה יותר? הקורה בשבילך היא בטח סוג של סיוט?

(צוחק), "אני אספר לך סיפור, בקיץ היה לנו משחק אימון מול מכבי פ"ת והיה לי בדיוק את אותו מצב כמו אז בפציעה וכמעט התנגשתי שוב בקורה, אבל שמתי את הידיים והרגליים ובלמתי. החברים לקבוצה סיפרו לי שמבחוץ זה היה נראה קצת מצחיק וגם קצת מפחיד. אבל בגדול אין לי שום מחשבה או פחד אני משחק רגיל לגמרי, לא מודע לזה בכלל".

 

כדורגל בצד הכיפה

מעבר לסיפור המדהים של אליאור, הוא נאלץ להתמודד עם קושי לא קטן בין אורח החיים הדתי של משפחתו לבין הכדורגל. משפחת משעלי הגרה ברובע א', ברח' משמר הירדן מטרים ספורים מהאצטדיון, היא משפחה דתית. אליאור כמו שציינו קודם לכן, חובש כיפה לבנה ולומד בבית ספר דתי בעיר. הוא מבחינתו מבין את הקושי ויודע לשלב בין הדברים, עד כמה שאפשר. "אני שומר מה שאני יכול, עד המשחק, תוך כדי המשחק ומנסה כמה שאני יכול, אני לא מוותר לעצמי", אומר אליאור על סגנון החיים המיוחד. "הקושי העיקרי הוא בעיקר במשחקי החוץ, כי אז אני צריך
לנסוע בשבת, אבל אין לי ברירה".

וחוץ מזה, אין התנגשויות, אתה נמצא בספורט שעיקר הזמן שלו הוא בשבת?

"נכון, העובדה שבשנתיים האחרונות המשחקים של הנוער עברו לאצטדיון בא', עזרו לי ולמשפחה שלי להגיע יותר וזה נוח יותר. יש לי אופניים ואני מגיע או ברגל או באופניים. אני משתדל לשמור ולכבד מה שאני יכול".

ואיך המשפחה מקבלת את זה?

"לא פשוט, אני בהחלט יכול להגיד שהעובדה שהתחלתי לשחק כדורגל רק בגיל 14, היא בגלל שאמא שלי לא רצתה שאגיע לכדורגל בגלל השבת. אבל לאט לאט שכנעתי אותה, אני בטוח שהיה קל יותר אם הקונפליקט הזה לא היה צריך להיות, אבל אלה החיים. הדת אצלי זה חלק מהחיים בדיוק כמו הכדורגל".

רצית בתור ילד לשחק ולא נתנו לך במשפחה בגלל הדת?

"לא בדיוק, רציתי והיה לי לא מעט ויכוחים, אבל בסופו של דבר הגעתי, וזה מה שחשוב לי".

כאמור אליאור גר בבית הוריו בבית חם ומקסים, כבר מהרגע הראשון הנוכחות שלנו בבית מקבלת תשומת לב, האחיות, אושרית ובתאל מקבלות אותנו ומרעיפות אהבה על אליאור. האח הגדול רפי, מגיע ומדבר איתנו וגם הוא מרעיף אהבה על האח הקטן. האבא חנן לא נוכח בראיון, אבל האמא שושנה מגיעה במהלך הראיון ומיד מתעניינת באורח שמדבר עם בנה.

אם הייתי מבקש ממך לבחור, בין הכדורגל והדת, במה היית בוחר?

"זו שאלה שמאד קשה לי לענות עליה, מאד קשה, אני מקווה שאוכל לשלב ולא תהיה בעיה, אבל אם תקשה עליי אני מניח שבסופו של דבר אבחר בכדורגל, אבל אני רוצה לשלב בין שניהם, למרות שאני יודע שזה לא פשוט".

 

קונפליקט החתימה

תנסו לחשוב מה עובר על ילד צעיר בן 17 ששוכב בבית עם פציעה לא פשוטה בכלל, מת לחזור לאהבה שלו שהיא הכדורגל. עכשיו תיקחו את הייסורים האלה ותתארו מה עברו ההורים של אליאור, שושנה וחנן כאשר אליאור רצה לחזור לשחק כדורגל. "אני לא רציתי שהוא יחזור לשחק", מספרת האם שושנה. "ניסינו להניע אותו מלחזור, אבל הוא היה נחוש, בקבוצה ביקשו מאיתנו לחתום שאנחנו מאשרים לו להתאמן ולחזור לשחק, וזה היה לא פשוט, אבל בסוף חתמנו".

בתור אמא, אני מניח שהיית מוותרת על מה שקרה לאליאור ולא להתמודד עם הקונפילט?

"כן ולא. כן כי זה ברור, הסבל, הפחד והחשש זה לא פשוט, אבל לא, כי אני יודעת שמה שהוא עבר הפך אותו למה שהוא היום, אני גם מאמינה שהדברים קורים כמו שהם צריכים לקרות, אנחנו משפחה מאמינה ומה שקורה, קורה לטובה, ומהמקרה הלא נעים הזה, יצא בסופו של דבר טוב". בשלב הזה שהאמא מדברת על האמונה, אנחנו חוזרים לאליאור ומבקשים לברר איתו, איך בתור אדם מאמין הוא התמודד עם הפציעה הקשה שלו.

אתה אדם מאמין שחובש כיפה, שברת את היד בגיל 14, איבדת כליה בגיל 17, לא חשבת שבאמת אולי מישהו למעלה מסמן לך שאולי תוותר?

"זה עבר לי בראש, אבל רציתי לחזור לשחק, אני חושב על זה לפעמיים, אבל עובדה שאני משחק ואני על המגרש, והכול בסדר איתי, אין לי שום הגבלות, שום תרופות, כלום, אז כנראה שגם זה סימן". במהלך ההחלמה של אליאור, קבוצת הנוער של מ.ס אשדוד שיחקה בגביע המדינה ואף זכתה בו, אליאור שכבר היה שחקן סגל של הנוער, נשך את השפתיים.

קשה לראות את החברים מבחוץ, נכון?

"מאד, מצד אחד אתה שמח בשבילם ובשביל המועדון, ומצד שני אתה קצת עצוב שאתה לא חלק מזה".

אין רגעי משבר?

"לא, זה רק נותן מוטיבציה לחזור ולהיות שם שוב בעונה הבאה. לפחות שמרו לי בקבוצה מדליה ואני יכול להגיד שאני שותף".

השחקנים והקבוצה באו לבקר אותך אחרי הזכייה בגביע?

"ברור. דקה אחרי כבר כולם התקשרו אליי ואמרו לי שאני חלק בזכייה הזאת כמו כולם, זה עשה לי כיף גדול".

במהלך תקופת ההחלמה שלך, היו איתך בקשר מהקבוצה?

"ברור, אין אחד שלא התקשר, אפילו ג'קי בן זקן התקשר ושאל לשלומי, השחקנים באו לבקר, כבר בבית חולים". "היית צריך לראות מה היה בחדר שלו בבית חולים", מתערב האח רפי בשיחה, "החדר שלו היה במבקרים, לא היה רגע אחד שהוא היה לבד". "הדבר שהכי חיזק אותי זה העובדה שאחרי שקרה מה שקרה לי, אנשים מהקבוצה אמרו לי שהם מחכים לי והמקום שלי שמור וגרמו לי להרגיש שאני חלק מהם, גם שאני לא שם", מספר אליאור.

 

המודל לחיקוי והצד המקצועי

אם נעזוב לרגע את הצד האישי והמסקרן מאד באליאור, ניתן לומר שהצד המקצועי הוא החלק שחשוב לו עכשיו מאד. אני מודה שעד ליום שבת האחרון לא הכרתי את אליאור, למעשה ההיכרות הראשונה שלי הייתה באימוני טרום העונה של הנוער ומשחק "אלוף האלופים" מול מכבי ת"א. כבר בשבת שאלתי, "מי זה הבחור הגבוה הזה, מספר 21 בהתקפה של אשדוד?", שהבנתי שמדובר באליאור משעלי, ישר התחלתי לבדוק על השחקן. את הקרדיט לטיפ אנחנו צריכים לזקוף לברגי'ט דוקהן שהכירה את התכשיט. את העונה פתח אליאור בצורה טובה, שער
במחזור הראשון בליגה, עוד שבעה במשחקי ההכנה והעתיד נראה מצוין. הוא שחקן גבוה,
חזק, מספר תשע קלאסי. "אני חלוץ מטרה טיפוסי, אני מאד חזק, יש לי משחק ראש טוב".

מה התכונה הפחות טובה שלך במגרש?

"אני חושב שאני צריך לשפר את הטכניקה שלי ואני עובד על זה, בכלל אני חושב שהתחלנו את העונה בצורה טובה בליגה ובקבוצה ויש הרגשה טוב וזה חשוב".

אז המטרה היא קבוצת הבוגרים של אשדוד?

"בהחלט כן, שהמטרה הרחוקה יותר זה הקריירה של תומר חמד, הוא המודל לחיקוי שלי".

באמת? חמד?

"כן, כל שער שהוא מבקיע בספרד אני מתרגש, אני רוצה להיות כמוהו, אפילו לקחתי את המספר 21 כמו שהוא לבש בחיפה".

מה החלום היותר קצר שלך?

"להצליח בנוער ולהגיע לנבחרת הנוער". אם אופי כמו שלו, זה כנראה אפשרי.

 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה