אלונה בוחבוט, 42, רצתה ילד משלה. היא בדקה כמה אפשרויות עד שלבסוף החליטה להרות מתרומת זרע. אלונה מספרת על התהליך אותו עברה, הבדיקות, בחירת התורם, הניתוח הקיסרי, קבלתה המלאה על ידי הוריה הדתיים, ובעיקר על האושר הצרוף בהבאת ילד לעולם. על המסע אל ההורות ואהבה בלי גבולות...

מאת: מירב בנישו דרך ארליך

 נשים רבות באשדוד בפרט ובארץ בכלל, מגיעות לגיל בו הן צריכות להחליט – האם להמשיך ולחכות לגבר הנכון, להתחתן (או לא) ולהביא איתו ילדים לעולם, או פשוט לקחת לאזור אומץ ולהביא ילדים בכוחות עצמן.

אלונה בוחבוט, 42, מורה לחינוך מיוחד וללקויי למידה ושמיעה, אזרה אומץ, לקחה נשימה עמוקה ויצאה לדרך. היא אמנם קיוותה שמסלול חייה ייקח אותה למקום הנורמטיבי, זה שכולם מכירים - בן זוג, חתונה, בית וילדים, אך כשהחלה שומעת את השעון הביולוגי, החליטה לא לחכות עוד.

בחייה, ככל בחורה צעירה, חוותה מערכות יחסים עם גברים. היו קצרות היו ארוכות, אך בסופו של דבר הן נגמרו מסיבות כאלה ואחרות. בגיל 35 היא הבינה שהיא רוצה ילד משלה. "תמיד התעסקתי עם ילדים, אני עובדת עם ילדים מגיל גן עד כיתה ט'", מספרת אלונה, "באופן טבעי בשלב הזה בחיים יש לי הרבה זוגות חברים עם ילדים ומצאתי את עצמי מייעצת להם בעניין הילדים. תמיד התלהבתי מתינוקות אבל בגיל 35 פתאום עלה הצורך להחזיק תינוק משלי".

באותה תקופה אלונה החלה בקשר רומנטי עם גבר, שארך שנה וחצי, "הייתי בקשר רומנטי אבל הוא היה גרוש ואב לילדה ולא היה לו מאסט להביא ילד. אני הרגשתי שהשעון הביולוגי שלי מתקתק, ובסופו של יום נפרדנו על הרקע הזה. הבנתי שאני צריכה משהו משלי".

בגיל 37 וחצי, לאחר לבטים רבים, אלונה החלה נכנסת לאינטרנט במטרה לבדוק אפשרויות של אימוץ. רק שאז קרה משהו בחייה שעצר את התהליך. "בדיוק כשהרגשתי שאני מספיק בשלה לבדוק אפשרויות של אימוץ, נפל טיל קרוב לבית שלי בשדרות (עברה לגור שם בעקבות עבודה) ועברתי התקף חרדה מאוד גדול", מספרת אלונה ומוסיפה, "המקרה הזה גרם לי להבין שאם יהיה לי תינוק וחלילה יקרה לי משהו לא יהיה לו אבא שיטפל בו".

לאחר נפילת הטיל, אלונה לקחה נשימה עמוקה, והסיתה את מלוא תשומת ליבה להתאוששות מהאירוע, אך לא ויתרה על החלום לילד, אפילו לא לרגע אחד.

 

לאחר שהרגישה מחוזקת יותר, המשיכה את הבדיקה בנושא ונרשמה לאימוץ דרך משפחת אומנה. "בעצם הרעיון של משפחת אומנה הוא, שההורים קיימים אך לא יכולים לגדל את הילד שלהם מסיבה כזאת או אחרת, והרווחה מעבירה את הילדים שלהם למשפחות אחרות".

למשפחות אומנה יש שני מסלולים – מסלול אחד בו משפחת האומנה מטפלת בילד עד שהוריו הביולוגיים יכולים להחזיר אותו אליהם, או אפשרות שנייה שנקראת אומנה עם אופק אימוץ – מקרה בו הילד נשאר במשפחת אומנה עד לסיום תהליך אימוצו, "יש כל מיני גילאים, אני רציתי ילד בגיל הגן או יסודי. פחדתי מתינוק".אלונה בוחבוט

בטחונה של אלונה בעניין החל להתערער כאשר זוג חברים שלה, שהגיע ל"אומנה" דרכה, עברו אירוע לא קל, "חברים שלי לקחו ילד מ'אומנה' עם אופק אימוץ", מספרת אלונה, "הם גידלו את הילד במשך שנתיים ואז האימא הביולוגית ביקשה להיפגש איתו. היא החלה נפגשת איתו פעמיים בשבוע, ולבסוף ביטלו להם את האפשרות לאימוץ הילד ויוכל להיות שיחזירו אותו לאם הביולוגית. הם פשוט שבורים מזה".

 

כאמור, בעקבות המקרה של החברים החלו לחלחל לליבה של אלונה לבטים לגבי מסלול משפחת האומנה. "דיברתי עם אחי על תהליך של אימוץ ועל ההתלבטויות שלי, והוא מיד שאל אותי: 'אבל למה לא ילד משלך? זה טוב לבריאות שלך כאישה, ובכלל המיצוי שלך בעולם הזה זה להיות אימא'. זאת הייתה פעם ראשונה שהעניין הזה עלה בפני בן משפחה שלי ומאוד הופתעתי מהתגובה שלו. בדיעבד גיליתי שההורים שלי רצו שאכנס להיריון ושיהיה לי ילד משלי אבל הם לא העיזו לומר לי כלום...".

 

השיחה של אלונה עם אחיה גרם לה בפעם הראשונה להתייחס ברצינות לאפשרות שאולי היא תביא ילד לעולם בכוחות עצמה. אך חששות רבים ליוו את המחשבה, "פחדתי להיכנס להיריון כי פחדתי לעשות את זה לבד. הסתכלתי על חברים שמגדלים כבני זוג ילדים, והם כל הזמן אמרו שקשה להם. חשבתי לעצמי שאם קשה לזוג בטח יהיה לי קשה בלי בן זוג", מספרת אלונה ומוסיפה, "היום בדיעבד אני חושבת שאולי בגלל שהם זוג זה יותר קשה להם כי יש תלות האחד בשני. חוץ מזה אני לפחות לא מתמודדת עם חמות או עם בעל... הבעיה העיקרית היא הבעיה הכלכלית והתגברתי עליה".

 

הניסיון הראשון במסגרת ההתקדמות לעבר הכניסה להיריון היה במקום שנקרא גו בייבי – שזוהי מסגרת שמפגישה אנשים בכדי שיעשו ילדים יחד, "אחרי כמה מפגשים הבנתי שהאנשים הכי נורמאלים שם הם הומואים, וחשבתי לעצמי שגם ככה הילד אמור להיוולד למציאות לא פשוטה, אז למה לסבך את העניינים יותר?".

 

זהו. לאחר שאלות, בדיקות, התלבטויות וכיו"ב החליטה אלונה שהיא תיעזר בתרומת זרע בכדי להרות וללדת ילד, "לקראת גיל 40 ראיתי חברות שעושות את זה. ראיתי שהתהליך ארוך ויקר והבנתי שאני צריכה להתחיל. מהרגע שהחלטתי שאני הולכת על זה, הבנתי שאני יוצאת למסע ארוך, אספתי את כל האנרגיות שלי ונכנסתי לזה בכל הכח", מספרת אלונה.אלונה בוחבוט

בארץ יש כמה בתי חולים בהם יש בנק זרע (ראו מסגרת). אלונה לא השתהתה ומיד החלה לברר פרטים, "התקשרתי לבתי חולים ובדקתי למי יש בנק זרע, במקביל הלכתי למרכז לבריאות האישה בקופת החולים וביקשתי הפניה לבנק הזרע", מספרת אלונה על תחילת התהליך ומוסיפה, "מסתבר שבכל קופת חולים יש רופא שמטפל באי פריון, והוא גם מטפל בתרומות זרע למרות שנשים שמגיעות אליו יכולות להיות פוריות ואין שום קשר. נפגשתי עם הרופא, הוא נתן לי רשימה של בדיקות ואמר לי להגיע אליו בפעם הבאה כשאני בעלת זכות לרכוש מנת זרע". הבדיקות כוללות ממוגרפיה, פרופיל הורמונלי, HIV, בדיקות גנטיות – סקר גנטי רחב מאוד שעוזר בבחירת התורם.

 

במסגרת החיפוש אחר בנק זרע, התקשרה אלונה למספר בתי חולים, "ראשית התקשרתי לתל השומר, שם אמרו לי שיש להם תור רק לעוד חצי שנה. אני עניתי להם שבעוד חצי שנה אהיה כבר בהיריון. באסף הרופא אמרו לי שיש תור לעוד שלושה חודשים, בבלינסון אמרו לי שיכול להיות שיתפנה להם תור לעוד חודש. כמובן שבחרתי ללכת לבלינסון".

 

חודש בלבד לקח לאלונה להשלים בדיקות שיכלו לארוך הרבה יותר זמן, "רק התוצאות של בדיקת ה-HIV לא היו לי".

כשהגיעה לבית החולים ביום המיועד החלה אלונה בתהליך, "כשהגעתי לבית החולים עברתי תהליך פרוצדוראלי, ולאחר מכן שלחו אותי לראיון. בראיון בעצם בודקים מה השיקולים להרות. אמרתי שיש לי המון אהבה לתת ואני רוצה לתת לילדים שלי", מספרת אלונה.

 

לאחר הראיון נתנו לאלונה אישור לבחור תורם במשרד. "כשהגעתי למשרד הגישו לי מעיין רשימת תורמים ובה 11 מספרים סידוריים. ברשימה יש הכול – אשכנזים, מזרחים, גויים, יהודים, והטבלה מסודרת לפי: צבע שיער, צבע עיניים, צבע עור, עיסוק של הבחור, הגיל שלו וכאמור מס' סידורי. הייתי צריכה לבחור אשכנזי כי רציתי מישהו בהיר, בכדי שהילד יהיה דומה לי בצבעים. היו שם שתי אפשרויות טובות: רוסי גבוה ופולני נמוך, רציתי את הרוסי הגבוה אבל הייתה מדבקה שהיה כתוב עליה 'אזל המלאי'. אני התגלגלתי מצחוק, זה ממש נשמע כמו התחלה של בדיחה טובה עם פאנץ'... בסוף בחרתי את השני. אני יכולה לומר שהוא סטודנט למנהל עסקים בן 25".

 

בתחילת הדרך בני משפחתה של אלונה לא ידעו דבר. הם חשדו אמנם אך בחרו לא לומר דבר, "במהלך התהליך, אבא שלי ניחש שאני מנסה להיקלט להיריון כי כל הזמן אמרתי שאני עושה בדיקות, אבל לא אמר כלום. סיפרתי לאימא שלי שאני בתהליך, אימא שלי סיפרה לאבא שלי, ושניהם נתנו לי את ברכת הדרך. אני זוכרת שאבא שלי הכניס אותי אליו לחדר ונתן לי סכום כסף גדול מאוד, כי הם ידעו שהתהליך הזה יכול לעלות הרבה מאוד כסף".

משפחתה של אלונה דתית. אמנם על פי ההלכה אין איסור בתרומת זרע, אך יש מגבלות. המשפחה של אלונה לא השתהתה, לא שאלה שאלות ומיד נרתמה לעניין, "מאוד הופתעתי שהמשפחה שלי תומכת, יש לי שני אחים דתיים – אחד לייט ואחד מאוד דתי ואח אחד חילוני, וכולם קיבלו את זה מצוין ותמכו לאורך כל הדרך".

 

אחרי חודש אלונה הגיעה אל פרופ' פרחי, רופא פריון מקופת חולים, "הוא מאוד הופתע לראות שהגעתי כל כך מהר", מספרת אלונה ומוסיפה, "הוא נתן לי מרשם לזריקות משני סוגים – הורמונים להגדיל זקיקים וזריקה להאריך את הביוץ. נורא פחדתי מזריקת ההורמונים כי פחדתי ש'אשתגע' ואשמין. למזלי במקום להעלות במשקל פשוט לא אכלתי. לגבי המצב הנפשי, אני יכולה לספר על פעם אחת שעמדתי בתור בבנק, הייתי אמורה לטוס לחו"ל והייתי צריכה להמיר כסף ליורו. חיכיתי שעה וחצי בתור ובסוף לא היה יורו, כשיצאתי משם בכיתי כל הדרך – אח"כ הבנתי שזאת הייתה התפרצות הורמונאלית... אבל היו לי מעט מאוד כאלה. כשאת מבינה ממה זה מפסיקים לבכות".

 

בזמן שאלונה קיבלה זריקות היא נבדקה פעמיים בשבוע – בבדיקת אולטרה סאונד ובדיקות דם, בכדי לראות אם היא מוכנה לקראת ההזרעה, "כשהייתי מוכנה, התקשרתי לבית החולים לקבוע תור להזרעות".

 לאלונה מאוד חשוב שנשים תדענה שתהליך תרומת הזרע מלווה ע"י כל קופות החולים שעובדות עם בנק הזרע, ועל הרופאים אין צורך לשלם.

זריקות ההורמונים מגיעות ל-500-600 ₪, היתרון הוא שכשאין ילדים המדינה מממנת 80 אחוז מהן, "העניין הוא שאחרי כל טיפול שלא מצליח, בטיפול הבא עושים יותר זריקות, וכשמעלים את המינון זה נהיה יותר יקר", היא מסבירה. כל מנת זרע עולה 450 שקלים ולכל טיפול קונים שתי מנות בכדי לעשות את הטיפול יום אחרי יום.

 את ההזרעה הראשונה עשתה אלונה לבד, "הגעתי לשם לבד וחיכיתי בתור. נכנסתי לחדר שם עשו לי את ההזרעה. ההזרעה זהו הליך פשוט ממש כמו בדיקה גניקולוגית. באותו יום שמעתי שידיד שלי נפטר וזה הפך לי את הבטן, אבל לקחתי נשימה עמוקה והמשכתי עם ההליך. למחרת הגעתי לעוד הזרעה, ישבתי לנוח ולאחר מכן חזרתי לפעילות רגילה".

 

משלב ההזרעה צריך להמתין שבועיים בכדי לדעת אם האישה בהיריון או לא, "במהלך השבועיים האלה הייתי בטוחה שאני בהיריון, נגעלתי מכל מיני דברים והיו לי בחילות", מספרת אלונה וממשיכה, "אבל בדיוק שבועיים לאחר מכן גיליתי שאני לא בהיריון, וכשהגעתי לפרופ' פרחי מיד ביקשתי להתחיל בתהליך חדש".

 

התאכזבת?

"התאכזבתי ומצד שני נזכרתי שיום לפני שידעתי אם אני הרה או לא, היו לי בחילות, הייתי בטוחה שאני בהיריון וחטפתי התקף פאניקה מהמחשבה שאין דרך חזרה, אז הייתה נחמה לצד האכזבה".

 

גם הטיפול השני לא צלח, ולקראת הטיפול השלישי אלונה חשבה לעשות איזושהי הפסקה, "דווקא מה שמוזר בסיפור זה שהייתי הכי עסוקה בתקופה של ההזרעה השלישית וחשבתי לעשות הפסקה. אבל אז נזכרתי במשפט שמהמקום הכי לא צפוי מגיעים דברים טובים".

אלונה אכן עשתה את הטיפול השלישי בזמנו והמתינה שהשבועיים יחלפו, "בתום השבועיים דחיתי את הבדיקות הביתיות, הרגשתי שאני בהיריון. אני זוכרת שחברה שלי התקשרה אלי במוצאי שבת ואמרה לי שחלמה שאני בהיריון. היא שאלה אם עשיתי בדיקה, וכשאמרתי לה שלא, היא הכריחה אותי לעשות את הבדיקה מיד. אחרי כמה דקות ארוכות יצאו 2 קוים. חברה שלי הייתה בהיסטריה ואני מאוד התרגשתי".

למחרת אלונה ניגשה למרפאה לבריאות האישה, "שם עשיתי בדיקת דם, ותוך כדי אמרו לי לא להסתמך על הבדיקות הביתיות וכבר הכינו אותי לטיפולי פוריות ואמרו לי שאני צריכה לעשות צילום רחם. קמתי משם כועסת, אמרתי שאני לא עושה צילום רחם ואני לא עושה הפריות. יצאתי משם בוכה, וב-2 וחצי התקשרו להודיע לי שתוצאות בדיקות הדם הגיעו ושאני בהיריון".

 

בערב ראש השנה אלונה עשתה את האולטראסאונד הראשון, "אמרו לי שיש דופק והכול בסדר. נמרח לי חיוך על הפנים, זה היה מאוד מרגש. יצאתי לסמס לכל העולם שבשעה טובה ומוצלחת שאני בהיריון. אני זוכרת שלחברה שלי נפלו הסירים של ארוחת החג מהידיים".

 

ההיריון של אלונה עבר טוב, "עשיתי הכל אותו דבר", היא נזכרת. "במשך 9 חודשים בכדי שלא אכנס להתקפי לחץ הכנתי את עצמי לכל מיני מצבים: הכנתי את עצמי לחוסר שינה, איך מכינים אוכל, איך מניקים. אם הייתי מגיעה הביתה והיה גשם זלעפות הייתי שואלת את עצמי איך אעלה את התינוק הביתה לבדי. קניתי בגדים גדולים יותר ממה שהייתי צריכה בשביל להתמודד עם מצב בו באמת אצטרך. בנוסף, יצאתי לבלות כמה שיותר כי הכנתי את עצמי שלאחר מכן אני אצא פעם ב...".

לקראת סוף ההיריון בבדיקות שערכו לאלונה הוחלט על ניתוח קיסרי, "בהערכת המשקל הוא היה בתנוחת עכוז, והבנתי שזה קיסרי. ביקשתי שאימא שלי תכנס איתי לניתוח, אבל הסבירו לי שלניתוח יכול להיכנס רק הבעל או בן זוג. בלית ברירה נאלצתי להצהיר שחברה טובה שלי היא בת זוגי רק בכדי שתוכל להיכנס איתי לקיסרי...".

 

הניתוח של אלונה עבר בקלות יחסית, ונולד לה תינוק קטן ובהיר בדיוק כמותה העונה לשם ניתאי. אך תקופת ההחלמה מהניתוח נאלצה להתקצר, "קמתי מהקיסרי צ'יק צ'ק. אחרי הלידה ב-5 בבוקר התעוררתי לקולה של האחות 'בוקר טוב לכולם, האכלה'. הדבר הראשון שחשבתי עליו זה התינוק שלך לבד, אם הוא בוכה? אין לי פרטנר שיכול להיכנס לבדוק מה קורה איתו. קמתי, יצאתי לתינוקייה מה שנקרא עקב בצד אגודל. יום לפני כן הקימו אותי לעשר דקות פעם אחת, אבל לא מרגישים אם את בסדר. נאחזתי בקירות ובמעקות בכדי להגיע לתינוקייה.  מה שהכי זכרתי זה שחברה שלי שהיא 'קיסרית ותיקה' (מי שעשתה כמה ניתוחים קיסריים) אמרה שהכי טוב לקום מיד וללכת אחרי הניתוח ולעשות שטיפות.

כשקמתי אמרתי לעצמי: "אלונה, תתמודדי, עשית דברים יותר קשים בחיים שלך".

 

חודש אחרי הלידה ניתאי הוא האור שבחייה. "אני חולה על הדבר הזה. זה נס עבורי. לפעמים אני מסתכלת עליו ושואלת את עצמי האם היצור הנפלא הזה היה אצלי בבטן עד לפני חודש. כשהוא נרדם כמה שעות אני מוטרדת, אני חולה על הדבר הזה. עכשיו אני לא מבינה איך נשים מוותרות על זה - את יוצרת חיים שלמים במו ידייך, אני לא מבינה איך לא עשיתי את זה עד עכשיו...".

 

לאלונה היה מזל, ובהזרעה השלישית היא נקלטה להיריון. מי שאינה נקלטת לאחר 3 הזרעות מופנית לטיפולי הפריה חוץ גופית. "מה שחשוב לדעת שזה אפשרי, זה בהישג יד, צריך רק מאוד לרצות את זה ולא להתייאש", אומרת אלונה ומוסיפה, "אני כבר רוצה להתחיל את התהליך לילד הבא שלי".

 

את כבר מוכנה?

"מעולם לא הייתי מוכנה יותר".

 

 

 

 

 
setImageBanner('b95bc1b0-0fbd-4df9-a90a-6c533540a944','/dyncontent/2017/6/1/c41baeb6-e29b-4415-b67b-b3940dd9bdf5.gif',1807,'',525,78,false,19242);
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה