שורדת השואה בתיה היימן מאשדוד מסכמת שנה בצל הקורונה: "מחכה ליום שכל זה יהיה מאחורינו"



שנת 2020 עבור שורדת השואה בתיה היימן (79) מאשדוד, הייתה שנה לא פשוטה כלל. אחרי שנים של דחף פנימי לתנועה בלתי פוסקת, החיים לפתע נעצרו – הביקורים במועדון לניצולי שואה פסקו, והשהייה הממושכת בבית סובבו לה את הקישקעס...שלא נדבר על הריחוק מהנכדים והנינים שצבט לה את הלב. בהמתנה למנה השנייה של חיסון הקורונה, היא מקווה ומייחלת ליום בו תוכל לטוס לווייטנאם, לפגוש בנכדיה אליהם היא כל כך מתגעגעת ולפגוש בראשונה את נינתה הטרייה בת ה-3 חודשים. היימן: "מקווה ליום שנשתחרר מהחולי ומההסגר וכל זה יהיה מאחורינו. אמן"

בתיה היימן. צילום פרטי

2020 סוף כל סוף נמצאת מאחורינו. אמנם המגפה עוד כאן והדרך לנצח אותה עוד נראית ארוכה, אך יחד עם זאת, המחשבה שהשנה הרת האסון הזאת חלפה מעוררת פרץ של תקווה ואופטימיות בקרב רבים הנושאים את עיניהם אל עבר 2021 בשאיפה שזו תביא עמה את נקודת המפנה.

כך גם במקרה של שורדת השואה, בתיה היימן בת ה-79 מאשדוד, שהתפרצות הקורונה עצרה כליל את כל מהלך חייה וכמו רבים אחרים - הרחיקה אותה פיזית מיקיריה. היימן איבדה את כל משפחתה בשואה, אך מעדיפה שלא לדבר על הזוועות והצלקות שהתירו בה ימי מלחמת העולם השנייה. היא רואה בשלושת ילדיה, חמשת נכדיה ושבעת ניניה כנקמה מתוקה לכל אלו שרצו ועדיין רוצים להשמיד אותנו.

היא עלתה לבדה מפולין בקיץ 1960 ובתחילה התגוררה בקיבוץ מעגן מיכאל. לאחר מכן היא עברה לגור ברמת גן, שם פגשה את מי שעתיד להיות בעלה ואבי ילדיה. בהמשך היא התגוררה עם משפחתה בחולון, ובשל דרישת התפקיד של בעלה שהיה לאחד מבוני בתי הזיקוק עברה המשפחה לגור באשדוד.

כאן, בעיר החוף הדרומית לחופיה של ישראל, בתיה מחליטה לעשות הסבה מקצועית וניגשת ללמוד חינוך לגיל הרך, או בקיצור - גננות. בתחילה היא עבדה אצל הגננות הוותיקות בעיר, שם צברה את הניסיון המעשי ולאחר מכן פתחה וניהלה גן באופן עצמאי.

היא שימשה גננת וגידלה דורות של ילדים תושבי העיר במשך כמעט 20 שנה, עד שמצבה הבריאותי לא אפשר לה להמשיך והיא נאלצה לפרוש מהתחום. לאחר מכן היא עבדה כמוכרת ומנהלת בחנות באחד הקניונים בעיר.

מאז עלייתה ארצה ולאורך כל שנות חייה בתיה מעידה כי תמיד דאגה להישאר בתנועה ולעולם לא לדרוך במקום. היה זה לדבריה, מעין דחף פנימי שגרם לה להמשיך ולהתקדם, עד שהגיעה הקורונה וקטעה את מהלך החיים.

"עד חודש מרץ הייתי אדם מאוד פעיל, התנדבתי במקומות שונים והייתי כל הזמן עסוקה" – היא אומרת. "אבל אז הגיעה הקורונה ופשוט קטעה את הכל. במשך כ-3 חודשים בסגר הראשון ישבתי בבית ולא יצאתי ממנו. הייתי מאוד מושמעת, עוד לא עיכלתי לאן נכנסנו ואת העובדה שהחיים השתנו. והינה זה ממשיך גם היום, קצת משחררים והינה עוד פעם סגר".

איך את מסכמת את השנה הזאת?
"כאחת השנים הגרועות ביותר שלי מאז שאני בארץ כבר 70 שנה. זו הייתה שנה יוצאת דופן מהרבה בחינות. הייתה בה מעין הצטברות של הרבה דברים יחד. אני מדברת על הפוליטיקה, ועל מה שקרה למדינה שלי, ונוסף על זה, האפידמיה שתפסה אותנו - הקורונה. כל זה ביחד עשה לנו מהפכה ממשית. מבחינה רגשית בעיקר, אך גם חשיבתית. התרחשו יותר מידי דברים בבת אחת ולאדם כמוני קצת קשה לעכל זאת".

ברמה האישית, איך הקורונה השפיעה עלייך?
"הקורונה השפיעה עליי קשות. הישיבה בבית וכמות החדשות והטלוויזיה שצרכתי בעקבות כך, סובבו לי את הקישקעס וצבטו לי את הלב. נשארתי חסרת אונים, לא הרגשתי שיש לי מה או איך לשנות. וזה הכי גרוע - אתה רואה, מקשיב, זועק וחוץ אין לך מה לעשות".

היית לבדך למשך כל התקופה?
"הילדים הגיעו לבקר אותי לעתים תכופות, הם גרים לא רחוק".

כאחת שחוותה וראתה לא מעט בחייה, איך את רואה את הימים האלו?
"תקופה לא פשוטה. קשה למצוא היום חמלה ברחובות, אין כבוד, אין חינוך, אין בושה, לא יודעת...אני חושבת שלכל הדור הוותיק קצת קשה לתפוס את כל מה שקורה מסביב, אם זו הפוליטיקה שעושה אותי חולה ומוציאה אותי מדעתי ואם זה המצב החברתי והיחס בין אדם לאחר".

הספקת כבר להתחסן?
"קיבלתי את החיסון הראשון ולקראת אמצע החודש אקבל את החיסון השני, ואז אקבל דרכון ירוק ואוכל לזוז לי לאן שארצה".

מה את מייחלת לעשות כשכל זה ייגמר?
"תראה. עברתי שנתיים מאוד קשות, ואני מקווה שיהיה לי מספיק כח אחרי כל זה לחזור לפעילות שאני מאוד אוהבת, כמו ללכת למועדון לניצולי השואה, לפגוש חברים וכד'. מעבר לזה, הדבר הראשון שאעשה כשאקבל את הדרכון הירוק, הוא לטוס לווייטנאם לפגוש את הנינה השביעית שלי שנולדה לפני כ-3 חודשים ואת שני הנכדים שלי שנמצאים שם כבר תקופה ארוכה. אני מתגעגעת אליהם קשות".

לשאלתנו, מה היא מאחלת לשנה האזרחית החדשה, בתיה ביקשה לשתף במילים שכתבה לפני השינה לילה לפני הריאיון. וכך היא כתבה:

"נפרדים משנת 2020, עוד מעט ונשוב לחיות חיים אחרים. נשכח מהו סגר, בידוד וריחוק, נקבל זה את זה בנשיקה ובחיבוק. נצא לראות הצגת תיאטרון, נלך לסרט בכל יום שלישי ואחדש את הדרכון כך שאולי אסע לבקר את משפחתי. נבלה בארוחות ערב רבות שמשתתפים בהם גם הנכדים והילדים. לא נבדיל בין ערבים, חילונים וחרדים...הדורות הבאים יילמדו פרקים שלמים על מגפת הקורונה שהתחוללה בעולם, המושגים קפסולה ורמזור ישובו אל מקומם בסל הבריאות ובדרכים. נקווה ליום של תקווה, שנשתחרר מהחולי, מההסגר וכל זה יהיה מאחורינו. אמן".

 
setImageBanner('6889cba3-bae3-4a44-ad92-f78fae0506ad','/dyncontent/2017/6/1/c41baeb6-e29b-4415-b67b-b3940dd9bdf5.gif',1807,'',525,78,false,19242);
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה