תנסו לדמיין בראשכם תמונת נוף ממעוף הציפור איך היה נראה נחל לכיש לפני כ 50 שנה ומעלה – הוא היה  נחל איתן מדהים שזורמו בו מים מתוקים ונקיים עם שתי גדות לנהר שהיו מלאות בקני סוכר ירוקים ומתוקים בטעמם, לצד עצי שיטה לבנה והתחברו לאין סופיות של חוף הים הבתולי אשר נע לכיוון מזרח.

חיות הבר, איילים, ציפורים מרחבי העולם ועוד ראו בו בית, מגוון הדגים שרצו בו להנאתם  ועמם גם תושבי העיר אשדוד.

במשך אלפי שנים הנחל היה שוקק חיים- שמו של הנחל אף מוזכר במקרא מס פעמים.
הנחל חצה את ממלכת לכיש המקראית ועל שמו של מלך לכיש, ניתן לנחל את שמו – כן היה לו כבוד לנחל -  עד לפני כ50 שנה שרמסו אותו.

אשדודים רבים נוטים לחשוב שנחל לכיש הוא מקורי שלהם בטאבו ושרק כאן פגעו בו אנושות – אז זהו שלא - אגן הנחל (הנביעה שלו) נמצא במרחק 70 ק''מ מאשדוד למרגלות הרי יהודה.

כבר שם, בסוף שנות ה50 הפכו פגעו בו אנושות כאשר הפכו אותו לנחל אכזב - בשל פרויקט המים הארצי שהוקם בראשית ימיה של המדינה.

עד אז הנחל היה איתן ומים מתוקים זרמו לכול אורכו כול השנה.

1.5 הקילומטרים של נחל לכיש האשדודי - משפך הנחל עד מעט אחרי גשר אורט התאפיינו במים שנמהלו עם מי הים בזמני גאות ושפל ויצרו מקטע עם מים שלא מתאימים לשתייה, אך מצוינים לרחצה לשייט ולדייג.

אבל כן ישנה גם נביעה טבעית קטנה וקבועה של מי תהום מתוקים ממש בנקודה שמתחת לגשר העץ שנבנה במסגרת בניית פארק לכיש ושיקום הנחל.

התקופה הנוסטלגית של נחל לכיש.

בשנות ה 50 וה60 הנחל היה אטרקציה ענקית לתושבי העיר. בתקופה שלא חלמו על בריכות שחיה, היה הנחל לבריכת השחייה של התושבים, במיוחד כשהים היה מסוכן לרחצה.

הדגים היו נפוצים בנחל לאורך השנים - בעיקר הבורי (הדג הכי טעים) שהושרץ בשפך הנחל ונשאר לחיות בו והאמנון (מושט) שהיה נפוץ יותר במעלה הנחל בו המים מתוקים.

תושבי אשדוד והמשפחות, שילבו את הבילוי בנחל בפיקניק, רחצה דיג ושיט וכמובן היו שם גם לא מעט מפגשים רומנטיים לתוך הלילה אל תוך מגוון הפינות האקזוטיות והפראיות לאורכו של הנחל.

באמצע שנות ה60 פעל שם גם בר קטן על רב סודה.

בבית הספר הימי אורט הייתה מגמת שיט עם סירות חתירה גדולות שהתלמידים היו חותרים בהן לאורכו של הנחל.

במהלך כל השבוע ילדי אשדוד יצאו אל נחל לכיש לקטוף קני סוכר שהיו עבורם הממתק הכי טעים שיכלו לבקש לעצמם – הם היו מקלפים אותו בשיניהם ואז מוצצים את קנה הסוכר עד תום, עד שהתייבש... וכן היה ניתן להביא משם גם אקסוסים, שהיו מרים יותר.

הבוגרים היו נוהגים לשבת שעות על גדות הנחל ולדוג דגים - חוזרים הבייתה עם הדגים הטריים - גאים ורגועים.

החזון שלא התממש

עוד קודם שהייתה אשדוד לעיר, שאול בן שמחון הכין תוכנית באותם השנים להרחיב את הנחל כך שיעטוף את כל העיר אשדוד מהקצה שלו בחוף מי עמי לכיוון ניר גלים ומשם עד לט"ו וסביבו לבנות עיר שתהיה גם תירותית - ותכלול  בתי מלון לאורך הנחל - מעין עיר ימים  עם גונדולות כמו בוונציה, אזורי דיג, מקטעים רבים של בריכות רחצה ועוד – התוכנית לא יצאה לפועל כשראשי העיר שנבחרו קדשו את ההווה על חשבון העתיד.

2 העשורים המקוללים 

בשנות ה70 וה80 - הנחל עבר התעללות בידי האדם -

האסון של נחל לכיש החל כשהוחלט להצמיד את מפעלי הפוספטים, הכימיקלים וכל מה שרע לטבע לאפיק הנחל שבין השפך לניר גלים – זאת הייתה תוכנית פרימיטיבית של מי שלא חשב יותר מידי, אלא ביטל את העיר לנוחיות המפעלים ולזוועת משאב הטבע הקסום.

כך נהפכה חלקת האלוהים לתעלת ביוב פתוחה וענקית.

ההזנחה והזיהום רק התעצמו והנחל נהפך למקום ממש מסריח, נטוש, מעורר חלחלה, מבודד ומנותק לחלוטין מהעיר.

תושבי הרחובות יאיר, ז'בוטינסקי, משמר הירדן והרב קוק סבלו בקיץ מיתושים צמאי דם וריחות רעים שעלו מהנחל.

תחילת השיקום של הנחל

בשנות ה90  רשות הטבע והגנים החלה להכניס לנחל שזוהם דגי "גמביוזה" לחסל את זחלי היתושים באופן טבעי שאינו מצריך כימיקלים ורעלנים.

תחילת עבודות ניקוי האפיק כללה הוצאה של אין ספור שלדים חלודים של אופנועים ומכוניות שהיו מן הסתם גנובים והוטבעו בנחל אחרי שימוש ...הוצאו גם כספות אקדחים  צמיגים ופסולת בניין שנזרקו לנחל ושקעו בקרקעית למשך שנים...כול הגדה הדרומית גולחה ויוצבה ונשתלו בה עצים חדשים ומדשאות רחבות ידיים הוקמו  נקודות לניטור מים.

איכות המים אמנם השתפרה מאוד אך משום מה העניקו עדין רישיונות למפעלים להישפך מעת לעת לנחל (והמפעלים ניצלו זאת כדי לשפוך לתוכו זוהמה מעבר למותר) ובכך מנעו ממנו להמשיך להשתקם לחלוטין.

בסוף שנות ה90 החלו בהקמת פארק לכיש עם פארק אתגרים, פינות ליטוף, גן חיות קטנטן, שבילי אופניים ועוד לאורכו ועוד

בעיריית אשדוד השקיעו מיליונים רבים וממשיכים להשקיע כדי להחזיר את הנחל לתפארתו - האכיפה על שמירת הטבע וניטור המים נעשית בכול יום ואף העירייה הגישה לא מעט תביעות משפטיות נגד המזהמים.

ראש העיר המכהן, יחיאל לסרי, שגדל בשכונת משמר הירדן וחווה בילדותו את התקופה היפה ובנעוריו על בשרו את יתושי הנחל והריחות הרעים שנידפו ממנו בקיץ, לקח את המשך שיקום הנחל ופיתוח הפארק כאתגר אישי. השיט חזר לנחל (אם כי באופן ילדותי על ברווזונים ופדלים) הריחות נעלמו, ניתן לעשות פיקניקים, טיולי משפחות ולמצוא פינות רומנטיות לאורך הטיילת שהוקמה ונגישה גם לבעלי מוגבלויות וגם לעגלות לתינוקות.

המקום הפך לאטרקציה לציפורים וגם לצלמים וצ'פרים שבאים מרחבי הארץ לצלם אותם.

בפארק תוכלו גם למצוא דייגים, בעיקר סינים ורוסים שמספרים שניתן לאכול את הדגים (בורים, אמנון, צלופחים, קרפיונים) לאחר טיגון עמוק – כי בטיגון לטענתם, הכול מטוהר, טעים ואכיל (על זה נאמר "על טעם ועל ריח אין להתווכח).

אומנם ניתן לסכם שפארק נחל לכיש הפך לריאה ירוקה ולמקום שנחמד מאוד לבלות בו עם המשפחה ובכל הגילאים... אבל לטעמנו צריך עדין לחלום רחוק יותר – כמו הגונדולות הרומנטיות בוונציה, לחשוב כיצד להמשיך ולהרחיבו ולהאריכו עם מים זורמים, לבחון כיצד להחזיר את קני הסוכר שנעלמו ממחרוזתנו, ליצר בהמשך הנחל קטעים פראיים עם שיט ממונע  על גבי סירות רחף שמתאימות לנחלים (מדחף אוויר שמאפשר לסירה לנוע בקלות על פני מים רדודים, נחלים, ביצות ואזורים מלאי צמחייה).
כן, אפשר ומותר לחלום ולתת לטבע להגשים ולאדם לכפר על מעשיו.