נוסטלגיה: מהפכת הכבלים הפיראטים של שנות ה 70 ־80
08.05.25 / 10:22
עד תחילת שנות ה90, בישראל היה לנו ערוץ טלוויזיה אחד בלבד שבו ניסו לדחוף את כל התוכניות שנראו בעיני הממסד כחשובות - "הטלוויזיה הלימודית", לאחר מכן חדשות בשפה הערבית (שהיה יותר תעמולה לבני הדודים), בהמשך חדשות בעברית (ששדרו הכי יבש), משם לאקטואליה כמו "מוקד", "עלי כותרת" ועוד, בין לבין תוכניות תעודה ולקינוח "פסוקו של יום". רק פעם בשבוע, ביום רביעי בשעה 22:00 היה משודר סרט קולנוע... כל כך רצינו עוד, אבל לממסד לא היה אכפת מה רצינו אלא מה הוא רוצה שנראה...
מי שהצילו לנו לתקופה קצרה 1987 -1994 את הנשמה החופשית והביאו לנו צבע לחיי התרבות הביתית שאנחנו אהבנו, היו דווקא הקומבינטורים של השכונה שגם היו הכי שכונה שיש. וזה הזמן להגיד לכם תודה על כל סרט ששדרתם לנו, אומנם באיכות שידור מאוד ירודה וגם כאלו שלא יזכו לעולם באוסקר, אבל בשבילנו הם היו כמו מעיין מים במדבר.
אשדוד נט מוסיף להיסטוריה האינטרנטית את חיי התרבות והחברה בעיר אשדוד בתקופה שלא היה אינטרנט שישמר ויתעד וגם לא היה מי שיראה בה ערך תרבותי/חברתי כמו שאנו רואים בפרספקטיבה של היום.
כתבתו של משה אלהרר
"הערוץ הראשון" היה ערוץ טלוויזיה ציבורי ממלכתי ששידר קרוב לעשרים שנה, לרוב בשחור לבן. הקליטה הייתה באמצעות אנטנות בגובה כמה מטרים, שהותקנו על גגות הבניינים... וכשמזג האוויר היה חורפי, הקליטה הייתה נוראית עד בלתי אפשרית.
בנובמבר 1977 נחת נשיא מצרים אנוואר סאדאת לביקור בן שלושה ימים בישראל והערוץ הראשון סיקר את מהלך הביקור לראשונה בצבעים ורק ב 1983 החלו שידורים סדירים בצבע.
כיוון שהערוץ הראשון שודר על אותו תדר של הטלוויזיה החינוכית, זמני השידור שלו היו מוגבלים. הערוץ החל את שידוריו ב-17:30. כאשר השעה הראשונה הוקדשה לתוכניות ילדים, בין שש וחצי לשמונה בערב לשידורים בערבית (שיש הטוענים שמטרתם הייתה תעמולה) וכך נותר רק ארבע שעות לשידורי טלוויזיה למבוגרים בין שמונה בערב לחצות ("כאן הסתיימו שידרנו להיום") ושם רצו לדחוס לנו כל מה שהיה חשוב בעיני הממסד: חדשות כמובן, תכנים דוקומנטריים, קונצרטים, תוכניות ראיונות (כמו "עלי כותרת" ו"מוקד"), תוכניות על זמר עברי (כמו שרתי לך ארצי) ובהמשך הם התחילו להתפרע בנועזותם מפעם לפעם עם סדרות טלוויזיה מארצות הברית ובריטניה.
תוכניות המקור העבריות שהגיעו בהמשך - היו הכי מרעננות והכי אטרקציוניות - כמו "זה הסוד שלי", "תשע בריבוע", "ניקוי ראש", וסדרת הדרמה "חדווה ושלומיק" שהיה להם 1000% רייטינג על אף ששודרו בשעות המאוחרות יחסית לעיר פועלים כמו אשדוד.
סרטי קולנוע היו משודרים בקמצנות רבה – פעם בשבוע וגם זה ב22:00 כשהילדים כבר נכנסו לישון ומי שיצא לעבוד במפעל בשעה מוקדמת, אף הוא התקשה להחזיק מעמד. מיותר לציין שלא היה אפשרות להקליט תוכניות וגם לא היו עדין קלטות וידאו.
מכאן שה"סרט בערבית" ביום שישי לפני כניסת השבת היה אחד השיאים של המשפחות באשדוד במשך שנים רבות (משנת 1968 כעשור לפני הסכם השלום ועד שנות ה-90) ששכחו שהמיצרים היו בעצם מדינת אויב (אם הם היו יודעים כמה הערצנו את התרבות שלהם, השלום היה מגיע לפני).
בסוף שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים הצטרפו ללוח המשדרים בעברית בערב שבת תוכניות אירוח מקוריים ישראליים - בעלי אופי בידורי: "שעה טובה" ו"סיבה למסיבה" בדומה לתוכנית הלילה המשודרת בארצות הברית מאז שנות החמישים.
בירדן, מיצרים ולבנון הטלוויזיה הייתה הרבה יותר עשירה משלנו ומי שהיו בעלי המזל הטוב והצליחו לקלוט את שידורי הטלוויזיה שלהם, הצליחו לגוון את התרבות שלהם ואף להכיר את קרבות WWF, עם משפחת ואן־אריק האגדית.
רק מי שיכול היה להרשות לעצמו לרכוש מכשיר וידאו כבד ויקר ולהחזיק מנוי בספריית סרטים כמו זו של "אלפונטה", זכה ליהנות מקולנוע בסלון.
תקומתה של תקופה - הכבלים הפיראטים
הצורך והצימאון לסרטים היה עצום, העושר התרבותי היה דל וכשיש ביקוש וכשהממסד אטום, קמים הישראלים אלופי העולם בקומבינות כדי למצוא פתרונות יצירתיים:
בראשית שנות השמונים, החליטו מספר תושבים במספר ערים ברחבי הארץ, להקים רשתות כבלים עצמאיות.
הרעיון היה פשוט וגאוני: חיבור כבל ישיר מתחנת שידור מאולתרת אל הטלוויזיה הביתית של המנויים, שאִפשר להם לצפות בסרטים מדי יום – ללא צורך במכשיר וידאו או מנוי לספרייה. כל התענוג הזה עלה כ־20–30 שקלים בחודש.
מבחינתנו זה היה הרבה יותר שווה מנטפליקס של היום. נכון שהיה אפשר לראות רק סרטים שבחרו לנו לפי שעות שקבעו לנו, אבל אושר הוא דבר יחסי.
כך בא לעולם התרבות שלנו, מה שנודע כ"כבלים הפירטיים" שנתנו לנו תחושה עילאית שדפקנו את המערכת.
בין התכנים ששודרו יכולנו לצפות בסרטים מחו"ל ומהארץ. את שעות הלילה המאוחרות, ניצלו חלק מה"חברות הפיראטיות", כדי לשדר תכנים פורנוגרפיים.
התחנות הוקמו ופעלו על-ידי דמויות ססגוניות מקומיות, ממש מהשכונה.
השידורים הופעלו דרך דירה או חדר בבניין, ומשם הוזנו ישירות לטלוויזיות בבנייני מגורים בני 4 עד 7 קומות, בעיקר ברובעים א' עד עד י"א. סוף סוף היה אפשר לרחם על בעלי הווילות הפרטיות כי לא היה משתלם כלכלית לשדר לפחות מ 12 -16 דירות.
כל בניין קיבל לוח שידורים שבועי, ובו שעות השידור של הסרטים שנבחרו ממגוון הז’אנרים לפי טעמו של המפעיל – שהיה גם העורך ו"המבקר האומנותי". השידורים לוו לעיתים בקריינות מוקלטת, שבה הבעלים דיבר בקולו על הסרטים והעניק להם דירוג אישי – לעיתים בטון מאיים אך משעשע.
הלהיטים כללו סרטי אקשן אמריקאיים (רמבו, ואן דאם, צ'אק נוריס), סרטי בורקס, סרטים ישראליים כמו מבצע יונתן ו-קזבלן, וגם דרמות טורקיות והודיות וסרטי קרטה.
בשעות המאוחרות של ליל שישי שודרו סרטים "כחולים" (פורנו), אך לא פעם הוקרנו בטעות בשעות היום – טעות שתוקנה רק לאחר ששכנים זעופים דפקו על הדלת של התחנה (כלומר הדירה).
בעליהם של התחנות היו לעיתים בעלי שם עברייני בשכונה – חלקם אף עם מעמד בעולם התחתון.
גודל הטריטוריה היה תואם לגודל המוניטין של כול בעל תחנת כבלים ונראה שהעסקים עבדו על מי מנוחות וההיררכיה הייתה ברורה. להבדיל ממלחמות העבריינים של היום על טירטוריות עסקיות, לא זכורים מלחמות או מאבקים אלימים בין הגורמים בתחום. נראה שכולם נהנו אז מהתופעה.
כל תחנה הייתה עסק לכל דבר: מהתקנות טכניות, דרך בחירת הסרטים, ועד לגביית תשלומים. לעיתים שולבו גם פרסומות לעסקים מקומיים ברמה מאוד ירודה, אבל למי היה אכפת.
הדמות המיתולוגית של חלבי
הדמות של "חלבי" מהסדרה "שנות ה־80–90" של שלום אסייג, מתארת היטב את בעלי התחנות באותה תקופה – טיפוסים צבעוניים, דומיננטיים וחסרי פחד. העיר חולקה בפועל לטריטוריות, וכל דמות החזיקה רחוב או שכונה או בניין.
כך באשדוד התחברו אלפי בתים לכבלים הפירטיים בין השנים 1987–1994 והם שינו את חווית תרבות הפנאי באופן משמעותי.
לאור המחסור בסרטים חדשים, התחנות החלו להעתיק קלטות ולהשתמש בשידורים חוזרים. חלק מהתחנות אף שידרו את אותם הסרטים בבניינים שונים בשעות שונות.
בהמשך נכנסו גם "תוכניות מקוריות" (לא בפריים טיים) – הילולות רבנים, סרטים מחינות משפחתיות של בעלי התחנה, הופעות של זוהר ארגוב, חיים משה וג’ורג’ בר שצולמו בהופעות חיות במועדון הפלקה ואירועים פרטיים – ואף פרסומות מצולמות לעסקים מקומיים. כל אלה הופקו לרוב על־ידי צלמי אירועים מאשדוד.
נכון זה היה הכי שכונה שיש אבל עדין היה בתקופה זו סוג של קסם, יצירתית, עממית, מאולתרת כשהדירים עצמם יכולים ליצר לעצמם את התפריט של הטלוויזיה שלהם.
הכול שודר מהשכונה ולמען השכונה.
כיצד הגיבו הרשויות?
המשטרה ידעה – ולא מיהרה לפעול. הכבלים הפירטיים נחשבו לבעיה "אפורה", לא חוקית אך גם לא מאיימת. העונשים כללו לרוב קנסות והחרמת ציוד, ורק במקרים חריגים נפתחו תיקים על זיוף קלטות או עבירות מס. אף אחד, כך נראה, לא ישב בכלא על הפעלת תחנה.
למשטרה היה דיי נוח שאותם גורמים יתפרנסו מכבלים ולא מעניינים אחרים שהיו מצריכים יותר עבודה והתעסקות מצד השוטרים והסטטוס החוקי של תחנות הכבלים נתפס כ"אפור".
סביר להניח גם שכל השוטרים ובני משפחותיהם נהנו מאותם הכבלים והסרטים...
כמה כסף הם עשו?
יודע דבר מספר לי שהייתה פרנסה – אבל לא עושר. לפיו, כ־40% מהלקוחות קיבלו את השירות בחינם – בני משפחה, מכרים, ולעיתים משפחות מוחלשות. עוד כ־10% חיברו את עצמם פירטית, בעזרת סיכת מתכת או פתרונות מאולתרים שזיכו לא פעם ב"כאפה" מצלצלת של בעל התחנה לחוצפן שהתחבר בלי לשלם אך ברוב המקרים זה נגמר בנזיפה ואזהרה.
ובכל זאת, מדובר היה בעסק חי, נושם ורווחי – עד בואו של עידן הכבלים החוקיים באמצע שנות ה־90, שהביא לקץ עידן הכבלים הפירטיים.
העבודה סביב העסק הייתה מסביב לשעון ולא הייתה קלה אבל הייתה גם הרגשת שליחות לספק בידור קולנועי לביתם של כול כך הרבה משפחות שהיו צמאים להם.
המדינה מתעוררת על עצמה
במדינה כמו במדינה, התעוררו מאוחר כשגילו את הפופולריות הרבה להם זוכים הכבלים בכל הארץ. במקביל יותר ויותר עבריינים נכנסו לשוק הכבלים הפיראטיים ואז הוחלט במשרד התקשורת לאכוף את המצב ולהקים רשתות כבלים חוקיות בכל רחבי הארץ. כך צמחו להן בתחילת שנות התשעים: מת"ב, ערוצי זה"ב, תבל, עידן וגוונים.
בסוף שנות התשעים, הוחלט לאפשר ללווין (YES) להיכנס לשוק.
מה עם נטפיליקס? זה כבר מדע בדיוני, כמו לקחת ילד לגור בתוך חנות ממתקים – זה מלהיב בהתחלה אבל בהמשך העודף מאבד את הניצוץ, הברק בעיניים, התשוקה למה שיש בהגבלה, למחתרתיות לתחושה של ניצחון על המערכת ובעיקר על הממסד.
סוף עידן הכבלים הפירטיים באשדוד ובישראל החל עם עליית שידורי הניסיון של ערוץ 2 ב1994 והורדת מחיר מכשירי הוודאו באופן משמעותי כך שהיו זמינים לכל.
בשנת 95-6 נסגרה כך אומרים תחנת הכבלים האחרונה בעיר
הכבלים היו כאן תקופה קצרה, חבל שלא היו לפני וטוב שכבר אין בהם צורך בכלל.
מקווים שנהניתם להיזכר
משה אלהרר
לכתבות נוסטלגיה נוספות של אשדוד נט - כנסו כאן
עקבו בפייסבוק
עקבו באינסטגרם
