מאי דגן: מילדה מאשדוד לאשת ריפוי נשים
25.04.25 / 18:43
מאי דגן, מאמנת רגשית בת 29 מאשדוד, מספרת על הדרך מהילדה שלא מצאה את עצמה בבית הספר — אל מי שמובילה נשים במסעות של ריפוי וצמיחה, ומדברת בגילוי לב על האובדן של אמה, הזוגיות המרפאת עם נועם, והכוח שבחיבוק קבוצתי.
מאי דגן: מילדה מאשדוד לאשת ריפוי
בגיל 29, מאי דגן היא מאמנת רגשית ומנחת מסעות ריפוי לנשים בצורה יוצאת דופן.
"אני מרגישה שבאתי מהמקום הכי פשוט – ילדה מאשדוד, שלמדה במקיף ה', בית ספר במצב בינוני למדי. באתי מהשגרה הרגילה, אבל תמיד היה בי משהו אחר. הרגשתי שונה. הלימודים לא עניינו אותי, הייתי באה בשביל החברים, בשביל הצחוקים.
רק בשיעורי תושב"ע הייתי מתעוררת – שם כבר התחלתי לשאול את עצמי שאלות. אם פה לא מעניין אותי, אז איפה כן? המסגרת גרמה לי להרגיש דפוקה. ואם אני לא מצליחה כאן – אז איפה אני כן אצליח?"
הטיול הגדול היה נקודת מפנה. "הלכתי כל הזמן עם השאלה – 'מה יש בי?' כי בבית ספר הייתי כביכול לא טובה, עם ציונים לא משהו, והסביבה מסביבי – אחים שכן הצליחו, ידעו מה הם רוצים, התחתנו. ואני? עוף מוזר.
בטיול הבנתי שאני אוהבת להקשיב לאנשים, לעזור להם להבין מה עושה להם טוב. לא עשיתי עם זה כלום בהתחלה, אבל לשם נמשכתי".
ואז, לפני חמש שנים, אמא שלה חלתה בסרטן.
"הבנתי שיש משהו עמוק בנפש ובנשמה שהיא צריכה לגעת בו ולשחרר. מתוך הניסיון לעזור לה, התחלתי לחקור את עולם הריפוי. אבל השיעור הגדול שלי היה להבין שאני לא יכולה לרפא אותה – שהנשמה שלה בוחרת את דרכה, וזה לא תלוי בי. זה לימד אותי איך להחזיק יד לאחרים, בלי ללכת בשבילם את הדרך".
"זה האובדן הכי קשה שחוויתי – ואני עדיין חווה אותו כל יום. יש לי חור גדול בלב. כל דבר קטן מחזיק לי את היד כדי להרגיש שהיא איתי. אני מאמינה שמי שלא חווה אובדן לא באמת יבין את התחושה הזאת. החור הזה – הוא רק שלה".
"ועדיין, קיבלתי גם מתנות – לא מהמוות, אלא ממני. מהבחירה שלי לא להתפשר יותר, להגשים את עצמי. ראיתי את אמא הולכת והרגשתי שלא זכתה להגשים את כל מה שהיא רצתה – ואני בחרתי אחרת. גם אם אכשל, אני אעשה. אני לא מוותרת".
"יש בי כאב על זה שהיא לא פה, אבל אני מרגישה אותה יותר ממה שהרגשתי כשהייתה חיה. היא הרוח הגבית שלי, הדחיפה בכל צעד שאני עושה. אולי זה נשמע מוזר, אבל היא איתי".
"הלוואי ויכולתי לחבק אותה שוב."
הדרך פנימה
"כשהפסקתי לנסות לרפא את אמא – התחלתי לרפא את עצמי. ניקיתי את הקולות ששמעתי כל החיים – 'אני לא מספיק טובה', 'אין לי מה לתת'. הקולות של בית הספר, של החברה, של הפחד. הבנתי שמה שמעיד על היכולות שלי זה לא תעודות ולא ציונים, אלא המקומות בהם אני פורחת בלי מאמץ".
כיום, מאי מעבירה תהליכי ריפוי אישיים וקבוצתיים. "בהתחלה עבדתי רק אחד על אחד. ואז נפתח לי הלב לכוח של קבוצה. יש משהו בריפוי קבוצתי – כשאישה באה ואומרת 'אני לא ראויה לאהבה', ויש אישה מאחוריה שמחזיקה לה את היד – שם קורה הריפוי האמיתי. זה הרבה מעבר למילים. זה מראה חדשה, זה תדר".
הזוגיות עם נועם
"עד נועם, משכתי מערכות יחסים שבהן ריציתי. חשבתי כל הזמן על האחר, פחדתי שיבגדו בי, לא סמכתי. הביטחון העצמי שלי היה ברצפה. הייתי מתפשרת על גברים שלא ראו אותי באמת – כי אני לא ידעתי מה אני צריכה, ולא האמנתי שמגיע לי טוב. זה שלח אותי לתקופה ארוכה בלי גברים בכלל".
"עם הזמן, התחזקה בי האמונה – שהטוב יגיע. היו לילות שהתפרקתי, שאלתי 'איפה הוא?' ובכיתי. אבל הדימיון שלי למה שאני רוצה היה חד. ולמרות שפעם חשבתי שאני צריכה גבר עם ביטחון כלכלי שירים אותי – הבנתי שהתיקון שלי הוא לקום בעצמי. ונועם, בן הזוג שלי, נותן לי ביטחון שלא תלוי בכסף או בדברים חיצוניים – אלא באינטימיות אמיתית".
"אני לא מדברת רק על מין – אלא על האפשרות לדבר על הכאבים שלי, הפחדים, חוסר האמון – והוא שם, מחזיק לי יד. הוא לא נבהל. וזה מזכיר לי שאני טובה, שאני ראויה. למדתי לשים גבולות, לא לרדוף אחרי אהבה. והיום – אנחנו חולמים ומגשימים ביחד".
החיים של מאי היום
"אני נמצאת במקום שאני באמת רוצה להיות בו. חיה בשלום עם המשפחה והסביבה שלי, קמה כל בוקר לעבודה שאני רוצה ואוהבת כשאני עוזרת ומטפלת באנשים.
אני מרגישה שסוף סוף אני מסכימה לעצמי להיות. לא הקול של אמא, לא של אבא, לא של המורים – אלא הקול שלי. והקול הזה מתבטא גם בזוגיות, גם במשפחה, וגם ב'עאישה' – קבוצת הנשים שאני יוצרת.
דווקא מתוך האינטימיות שאני חווה בזוגיות – צמח אצלי עוד שורש של ביטחון. לא כי מישהו מאשר אותי – אלא כי מישהו פשוט מחזיק לי את היד".
"ואת אותו הדבר אני יוצרת עבור אחרות – במרחבים שאני פותחת. כי אני מאמינה גדולה בזה שלא צריכים לעשות את הדרך לבד. העולם הרוחני אומר הרבה פעמים: 'תטפלו בעצמכם'. ואני אומרת – ביחד.
'ואהבת לרעך כמוך' זו לא רק סיסמה. זו דרך חיים. במיוחד במדינה שלנו – דווקא החיבור הוא התרופה".
מה היית אומרת למאי של פעם?
"הייתי אומרת לה שכל פעם שהיא מרגישה משהו בבטן – היא צודקת. שתפסיק לפקפק בעצמה. שלא תאסוף שאריות כדי להרגיש נאהבת. שהאהבה היא כבר בתוכה. שהיא לא משוגעת. הייתי מחבקת אותה ואומרת לה: אני מאמינה לך. באמת רואה אותך".
מה באמת היית רוצה שיקרה בעולם?
"שהלב ייפתח. שנרשה לעצמנו להיות רגישים זה לזו. שנחיה אהבה. אני חולמת להקים משפחה עם נועם, לגדל ילדים על ערכים של חמלה, אמת ואהבה. ולזכור – שלא צריך ללכת לבד. כי ביחד – קורה הריפוי האמיתי".
עקבו בפייסבוק
עקבו באינסטגרם
