מאחורי העדשה: יאיר סיגרון מאשדוד כבר לא ילד
25.04.25 / 16:20
כשהוא צמוד למרגי על הבמות הכי גדולות, מוקף בדוגמניות ובמוזיקאים מהשורה הראשונה, ומוזמן לצלם ברחבי העולם – יאיר סיגרון, צלם ובמאי בן 27 מאשדוד, עוצר רגע לדבר על האמת שמאחורי הפריים. על התסכולים, ההצלחות, הקפיצות הקטנות והחלומות הגדולים.
יאיר נולד וגדל באשדוד, למד במקיף ג', וכבר בגיל צעיר הבין שצילום עבורו הוא לא רק תחביב. זו שפה. דרך להביע את מה שמילים לא מצליחות לתאר.
"תמיד אהבתי לצלם", הוא משחזר. "בתור ילד הייתי עם המצלמה של ההורים, אחר כך עם הפלאפון. זה היה הכלי שלי להרגיש מיוחד. משכורת ראשונה בגיל 18 – ישר הלכתי וקניתי מצלמה. התחלה של דרך ארוכה".
הדרך הזאת, שהחלה כילד בצילומים של שקיעות וים, הפכה עם השנים למסע בין יבשות: מארה"ב ועד המזרח, עבור מוזיקאים, מגזינים ובתי אופנה בינלאומיים. "אני גאה, אבל לא מסופק", הוא אומר. "זה אולי המשפט הכי מדויק לתאר אותי כאמן. תמיד מרגיש שאפשר יותר, אבל לומד גם להוקיר את הדרך".
"היופי הוא שכשהאנשים סביבך סומכים עליך – הם מוכנים להשקיע בך, להטיס אותך, לתת לך חופש יצירתי. לא מובן מאליו בכלל", הוא אומר.
החיפוש אחר אמת בתוך פריים מוקפד
יאיר מגדיר את עצמו כאמן – לא רק צלם. ויש לו גם ביקורת עצמית גבוהה. "יש פער בין מה שאתה יודע שאתה מסוגל לו לבין מה שאתה מצליח להביא החוצה. עם הזמן והלמידה זה מצטמצם. אבל אני תמיד עם עין קדימה. תמיד רוצה להשתפר".
הוא גאה בפרויקטים שלו עם מרגי, יסמין מועלם, פלד, נועם בתן, תמיר גרינברג, תתן (הבן של דוד טופז ז"ל), ובשיתופי פעולה עם מוזיקאים שהוא באמת אוהב. "אני שומע את האומנים שאני עובד איתם בפלייליסט שלי. זה אומר הכול", הוא אומר בחיוך. "יצא לי להיות ON TOUR עם מרגי, ולחוות רגעים על במה מול אלפי אנשים. כשהקהל צורח – זו תחושה מיסטית. בלתי מוסברת".
פריים הוא לא רק תמונה – הוא עולם שלם
אבל לא הכל נוצץ. "יש הרבה תסכול בדרך. הרבה ניסיון לזייף ביטחון כשאתה עדיין מרגיש לפעמים כמו ילד. צריך לשדר שאתה יודע מה אתה עושה. לפעמים יש פרסומות שעולות מאות אלפים, ולפעמים אתה מדבר עם מנהלי מותגים שהמותג שלהם מכניס מיליונים בשנה והם סומכים עלייך.
ואתה צריך להראות להם שאתה יודע מה אתה עושה, ולא תמיד מה אתה עושה. גם כשאתה עדיין לומד. ובתחום הזה – אתה תמיד לומד", הוא משתף בכנות.
"כשאתה צעיר אתה חושב שאתה הדמות הראשית בסרט. עם הזמן אתה מבין שאתה חלק מצוות, שאתה תלוי באחרים, ושהחוזק שלך נבנה בשיתופי פעולה. מהמאפרת ועד התאורן – כל פרט חשוב".
לצד הצילום, יאיר גם מביים – ועבד בעבר עם צוות קבוע שפרץ הלאה לעולמות משלו. עכשיו הוא שואף לצלם סרט קצר שכתב בעצמו, ומתכנן לפרוץ גבולות גם במרחבים של הקולנוע.
"אני לא מאמין שאמן חייב להיות עני. אני רוצה להתפרנס מהאומנות שלי בכבוד, לכלכל משפחה, וליצור ברמה גבוהה. יש דרך לעבור, אבל אני הולך בה כל יום. לפעמים צעד קטן, לפעמים קפיצה".
החיים עצמם הם הסרט
היום יאיר גר בבת ים, בדירה שהוא מעצב עם בת זוגו כך שתשקף את מי שהם. אבל גם בבית – הראש שלו בצילומים, בהשראה, ברעיונות. "זה יכול להיות לא בריא לפעמים, אבל זו גם השראה בלתי פוסקת. החיים והאמנות שלי הם אחד. אני חי את זה".
ומה עם העתיד? "שער לווג או לבזאר. סרט משלי. עבודה עם האנשים הכי טובים בתחום. אבל גם – שלווה. איזון. לדעת ליהנות מהדרך בלי לשפוט כל הזמן את התוצאה".
ולצעירים שבדרך
כשאני שואל אותו מה היה אומר לילד שרוצה להתחיל לצלם, הוא עוצר רגע, חושב, ואז אומר:
"להבין קודם מה מדבר אליו – סטילס? וידאו? ואז – לחרוש את האינטרנט. ללמוד מהאנשים שאתה אוהב. להסתכל על צלמים אחרים. לקחת השראה. ולזכור: זה בסדר להרגיש שאתה עדיין לא מספיק טוב. זה חלק מהדרך".
"אם תתמיד, תבין שאתה לא רק מצלם – אתה מספר סיפור. ואם תספר אותו טוב, מישהו ישמע אותו. אני מתחבר יותר לאנשים. אנשים נורא מעניין אותי. אני לא יודע אם יש לי נוסחה לספר סיפור, לפעמים הסיפור הוא יצירה של המון אנשי צוות, והזוויות, 'הפוזות' והדרך לצלם משתנה לפי מה שאני מרגיש נכון.
אני פרפקציוניסט, אז לפעמים לוקח לי חודשים לעבד סיפור ולשחרר את העריכה של הצילום. הרבה פעמים אני מתחיל לדמיין, הולך עם המילים והמנגינה, או כותב תסריט ורואה לאן הכל לוקח אותי.
וזה הרגע שהכול משתנה. אני חוגג 27 ומצלם כבר עשור בערך ועוד מגלה אנשים חדשים וטכניקות חדשות, זה לא נגמר.
יש כל כך הרבה אנשים שעושים את זה והמרדף אחרי ידע לא נגמר, ואם אתה ממשיך לרדוף אחריו כל הזמן - תגיע למקומות גדולים יותר." הוא מספר ומסכם,
"בסופו של דבר זה מקצוע שהוא קצת נחלת הכלל, לכולם יש פלאפון וכל אחד יכול לקנות מצלמה ולא מעט עושים את זה. ויש אנשים שמסתכלים על זה כעבודה, וזה טבעי לגמרי.
אפשר לראות את זה יותר על הדור הקודם שפחות חשוף לאינטרנט ונשארים במקום מאוד ספציפי של 'זה מה אני יודע - זה מה אני מצלם' והיום יש לך הרבה יותר כלים להתפתח ולראות דברים, ופשוט לא לעצור."
עקבו בפייסבוק
עקבו באינסטגרם
