יובל אליאס, אושיית הרשת מאשדוד, הוא הרבה יותר מהצלם שכל העיר מכירה. הוא גדל בחיי הלילה באשדוד ושאר הארץ, ומשם לעולם החתונות. בקורונה חיפש איפה הוא יכול לעזור לעולם ומשם התפתח לעולם הפרסום, בעיקר לעסקים בתחום האוכל - עם תמונות שפותחות רעב לאדם הכי שבע בעולם.

ואחרי תערוכה בברבריני באשדוד, שיתוף פעולה עם 'נסטלה', יובל פתח עמוד יוטיוב בו הוא מלמד צלמים בכל השלבים ועוזר להם להתמקצע בתחום שהוא כל כך אוהב, בזמן שהוא משתף מהפרוייקטים שלו מאשדוד ושאר הארץ ואפילו העולם, לצד תובנות שהבין על החיים.

כל אדם שפגש אי פעם את יובל אליאס יכל להבחין שמדובר באדם שיוצא דופן מהנוף. לצלם המוכשר יש קסם לחיים, והצחוק המתגלגל שלו מעלה חיוך גם לאדישים ביותר הפוגשים את עדשת המצלמה שלו. אך חלומו של הילד שגדל ברובע ט' מאשדוד תמיד היה שם מאחורי הקלעים:

הילד האשדודי שמעולם לא ביקר בחו"ל וחלם יום אחד לחיות בכל העולם יחד עם המצלמה - גדל בגיל 26 להיות הצלם שמגשים את החלום, ויצא אליו לפני חצי שנה.

מרגש, מטורף ומפחיד:

אחרי שנפרד מהחברים והמשפחה, הוא מסתובב בנתנב"ג ומחפש מה לצלם תוך כדי שהוא מנסה לעכל את מה שהוא מרגיש. זאת לא טיסה רגילה שהוא הולך לצלם בה ומגיע מוכן. הפעם זה שונה. יובל יוצא אל הלא נודע של העולם. זה מרגש, מטורף ומפחיד - והוא עולה לטיסה בכיוון אחד להודו מבלי לדעת למה לצפות. 

"דאלי היא עולם אחר, הכל סוער, אקסטרים". חם לו מאוד וכיאה לישראלי - מגיע לבית חב"ד לעצירה ראשונה. הוא מניח את התיק, לוקח את המצלמה ואת ההלם, ויוצא לעכל את המסע שהתחיל אותו ממש הרגע כשהוא עוד כאורח, מתבונן ומצלם, כשהצילום עוזר לו לעכל את החוויה. מהסביבה, האנשים המקומיים אשר שוכבים ברחובות, האנשים השקופים על הטקטוקים וכל מה שההיגיון שלו לעולם לא פגש לפני.

החום הוביל אותו מהר מאוד להרי צפון הודו, דרמסאלה. שם פגש כפרים ומקומיים, ואפילו בבא הודי מסורתי שעשה לו סיור בעיר ובמקדשים, שיובל צילם. הוא מוצא שם רגעי קסם. חיבור בין האנושיות הפשוטה לטבע הפרוע שמתחולל במקומות כאלו בשונה מן הארץ. המפגש בין קוף לאדם נראה לו קסום שם. 

הוא ישן במשך 9 ימים על הר מושלג בגובה של למעלה מ4 אלף מטר, התקשה לנשום והרגיש שהתקרב למוות. אך לבסוף קיבל הצדקה לזה - הוא פגש בהרים נמרי שלג. משם התקדם לפסטיבל במנזר בודהיסטי, שם הודהם מהתרבות של האנשים. "אנשים מהממים, מבוגרים שמחים. אנשים מרתקים. הייתי בן האנשים הלבנים היחידים שם" מספר יובל, והוא הודי.

"אין דרך להסביר במילים באיזה טבע הייתי, מוקף בהרים ובגובה מטורף כשליד נחל שוצף באוזניים וטבע משמים" מזל בשבילנו שהוא צלם.

התוכנית שלו הייתה להתחיל בלצלם כמה שיותר, ואחרי זמן מה להתחיל לשלב את העבודה. במנאלי, כפר יפייפה בצפון הודו, עם הרים שדורשים להרים את הראש, החל גם לשלב את העבודה על קורס הצילום שלו, אותו הוא מכין במשך המון הזמן לתלמידים שלו ולקהל הרחב שעוקב אחריו ולכל אלו שחובבים צילום, כשהוא פוגש בחברים חדשים ומתחבר למקומיים. 

נוודות דיגטלית בכל העולם.

אחרי ההתרגשות של ההתחלה והכרח הויזה, הגיע לקופנגן בתאילנד. יובל התחיל להכנס לשגרה לה הוא חלם כנווד דיגיטלי שעובד ומטייל בכל העולם.הוא לומד לחוות לצד זה את המקומות המארחים אותו - אנשים אשר פוגש בהם מכל העולם, בין מתיירים ישראלים ליזמים ומנהלי עסקים גדולים מכל העולם, דבר שפותח לו דלתות נוספות כשהוא פותח את העדשה, ונותן לו סביבה תומכת סביבו כשכולם מלאים בעצות לטובת כולם.

בימים אלו יובל מטייל בקוטאו. ולומד לחיות את החיים מכל מקום בעולם, לעבוד מול הנופים המדהימים ביותר שיש, ולדעת מתי נכון לשתות מהקוקוס ולתת לנוף להטריף את הנשמה - ומתי צריך להתרכז במה שחשוב. 

אחרי חצי שנה שהוא כבר מטייל במזרח, יובל רואה קדימה. בין אם זה מסעות הצילום שהוא עוד חולם עליהם, התוכן שהוא רוצה להפיץ ברחבי הרשתות החברתיות בהן הוא פורה, המפגשים הקטנים עם המקומיים שעושים לו את כל ההבדל וגם, המדינות הבאות. 

'סאקר' של יופי.

הוא מתבגר במסע, רואה דברים. המסע הזה מפתח אותו גם כיוצר בתפיסה ובראייה שלו. אפילו היופי הוא לא אותו יופי בעיניו. הוא מתעמק בו יותר, הוא מעריך ומכיר בו יותר, והוא עוד יותר רוצה לשתף את האומנות שלו. ליובל יש תשוקה לא נגמרת לסיפוק שביצירה, בעיניו - זה מסע שמצדיק את עצמו. הדרך, ההשקעה. 

הוא סאקר של יופי והוא רוצה לשתף את זה לאחרים בעולם. שיעשה להם טוב, או אפילו יתן להם את ההשראה למצוא את היופי הזה בעצמם, כמו שהוא היה טס למקומות ספציפיים עוד לפני חיי הנוודות, רק כדי להגיע בדרך לא דרך, גם אם לא נעימה - כדי להגיע למקום קסום בעולם. "אתה מסתכל על התמונה ואומר - אוקיי, סבבה, שווה 480 ק"מ".

"זה לבחור את העדשה הנכונה. מאיזו זווית ובאיזו דרך. לחכות לשמש שתצא החוצה? לא לחכות? זה נותן לדברים להראות אחרת. נותן להן חיים. יש פעמים שאני מחכה רבע שעה לתמונות - חצי שעה אפילו, והייתי מבסוט מזה רצח. לפעמים גם אמרתי, 'פאק איט', אני לא נשאר פה עוד. אבל בכללי, שווה לחכות".

"וזה פרדוקסלי. מה בא לפני מה? אתה רוצה לראות דברים יפים או סתם כדי לצלם אותם? כך או כך אני אסיר תודה על זה. גם אם עברנו את הדרך והתאמצנו ואין תוצאה. זה שווה את הדרך. עם כל התיק הכבד שעל הגב כל הזמן, אני לא מתלונן בכלל. אני שמח בזה מאוד".

ובכל זאת, לא הכל ורוד.

הגעגוע מעבר להכל. ליובל חסר את המשפחה, החברים, המקומות הקבועים בהם היה חי ועובד. מהבר של הדוגה, רוגוזין, הסיטי והשפיץ, רחבי העיר. הוא מוצא שייכות ובית דווקא מול חופי המזרח. מהים, לשקיעות והצעירים שמקפיצים כדור. שם, באופן לא מפתיע, הוא גם פוגש הכי הרבה ישראלים. "מרגיש בקשתות לפעמים". 

"אני אשדודי אי אפשר שלא להתגעגע". געגוע זה היה חלק שנלקח מראש בחשבון ביציאה למסע. אפילו לציוד צילום שנשאר מאוחר בבית. "געגוע זה אהבה. אם אני מתגעגע אני אוהב. ואני אפילו קצת אוהב להתגעגע, זה ביטוי של אהבה. אתה לומד להעריך, אתה רואה חופים מדהימים אבל אתה אומר לעצמך 'וואלה, החוף של אשדוד לא רחוק מזה', גם מהחופים המטורפים בעולם שאפשר למצוא במזרח.

בנוסף לגעגוע, האתגר הגדול ביותר בעיניו הוא הפער בין התכנון למציאות. כבר אחרי חודש וחצי הוא מוצא את עצמו בהרגשה שלא רק שהוא רוצה לעשות אלא גם העולם לא מפסיק לשאול אותו על זה. יש ימים שהוא יושב 15 שעות על המחשב ביום כי צריך לנצל את הזמן לקורס הצילום הגדול שהוא עובד עליו ורבים מצפים לו. גם אם השקיעה היא הכי יפה וגם אם הבירה הכי מושכת. יש רגעים שהוא צריך להצדיק לעצמו זמנים בהם הוא לא עובד.

מה שמאתגר ובוחן אותו גורם לו לצמוח. וזה היום יום שלו. הוא צריך לשבת ולעבוד, לעשות את הצעדים שמחזיקים את כל החלום. "סבבה שיש מטרות גדולות, אבל בסוף אני גם הפועל הקטן". הוא עובד על הקורס שלו, זה העיסוק שלו בחייו. פשוט תוך כדי שהוא 'חי בגן עדן'. "התהליך הוא הקדוש".

ובכל זאת הוא זוכר לשבח את עצמו על התהליך ולא רק על הזמנים והדרך, והוא יודע להיות גאה בעצמו על העבודה הקשה שהוא עושה, מול ההרגשה המתסכלת שעולה לפעמים שהוא לא מתקדם. אבל גם זה חלק, ויובל שם, עומד בזה, וצולח את זה בדרכו שלו בהצלחה ובאמונה עצמית, כשהיקום לצידו.

מסר לחולמים שזה נראה להם רחוק:

"יש פה המון אנשים מכל מני מקצועות שהם למדו וחיפשו את דרך החיים הזאת. חצי מהם אפילו לא עצמאיים, אלא שכירים. זה אפשרי. זה פשוט אפשרי להיות אזרחים של העולם. לא כי המדינה שלנו טובה יותר או פחות. כי זה פשוט אפשרי. למי מאיתנו אין את החלום הזה אפילו לכמה חודשים? ואפשר לעשות את זה בקלות וזה יותר פשוט משזה נדמה ונוטים לחשוב. ואנשים פה לא מפסיקים להוכיח כמה שזה אפשרי.

כן חשוב להכין תשתית, קרקע יציבה ושיש תוכנית עם השארת מקום ללא נודע, ולחשוב על עצמך כאדם, מטייל ואיש קריירה ובפן הכלכלי. אלו לא חיים נטולי דאגות וכל הסרטונים של ההכנסה הפאסיבית. זה לא העיניין. זה למצוא עבודה שאתה אוהב ונהנה ואפשר לעשות את זה מכל מקום. ואולי זה לא מתאים לכולם, אבל לדעתי, לכל מי שרוצה לפחות - מגיע לגלות."

המשך הטיול של יובל

הוא מתכנן לפי התחושה, לפעמים חושב להפתיע את עצמו עם מקומות חדשים לפי אנשים שפוגש בדרך, אך מסעו חופשי וכשהמצלמה איתו - העולם פתוח לו לרווחה. פחות מתרכז במה לחוות ויותר באיך, כדי לשתף את הקסם הזה מעיניו דרך המצלמה.

מבחינתו, החלק הכי חשוב זה לאפשר לעצמו את הזמן לחוות מקומות לעומקם ולא רק לסמן וי. הוא רוצה את החופש המלא להתחבר למקום ולאנשים. להגיע למשפחה מקומית וללקט איתם את האורז, לצלם ולהשאיר להם מזכרות, לתת לעצמו את הזמן בכל מקום ולאפשר לעצמו לראות כל מקום לעומקו. והוא מתכנן להמשיך ככה לכל חייו, או לפחות לעשור הקרוב.

ולנו רק נותר לחכות לכל מה שישתף ברשתות החברתיות בדרכו.

לחשבון האינסטגרם של יובל

אלבום התמונות המלא של יובל אליאס מרחבי העולם: