שלומי יפרח שגדל ברובע ב' באשדוד, מוכר לכולנו בעיקר בתפקידו כמאור עזרא מ'השוטרים'. אבל בשבוע שעבר הוא עלה לכותרות מהכיוון הכי פחות צפוי – סרטון שפרסם מהאוטו, בזמן שעשה משלוחים בוולט, עורר שיח נוקב ומעורר על מצבם של שחקנים בישראל.

"אני לא אחד השמות הכי מוכרים במדינה," הוא מודה. "אני מוכר, אבל רק עד גבול מסוים. מי שלא מהתחום לא מבין מה קרה ואיך שחקן מגיע לעשות משלוחים. אבל אני לא לבד. יש עוד המון שחקנים שכולם ראו בטלוויזיה – שאין להם איך לסגור את החודש."

מאז תחילת תקופת המלחמה, הוא מספר, התעשייה כמעט נעצרה. הפרויקטים הידלדלו, ורוב התפקידים – אם יש – ניתנים לשמות הגדולים באמת. "אני תמיד עבדתי, אף פעם לא עצרתי. אבל זה לא מקצוע יציב. יכולה להיות תקופה עם כמה עבודות, ואז חודשים בלי אפילו אודישן אחד."

"העליתי סרטון – והתפוצץ לי הטלפון"

את הסרטון שפרסם, לדבריו, העלה כמעט במקרה, בלי לחשוב לאן זה יגיע. "לא ציפיתי לפיצוץ הזה. זה לא היה סרטון שנועד להתפוצץ. פשוט רציתי להגיד – תנו לנו לעבוד. אני שליח, כן. וזה לא מבטל את זה שאני שחקן."

"אני אפילו לא יודע אם אותה הבחורה שבגללה קרה כל מה שקרה אם היא יודעת שזה בגללה. בחורה אחרת חשבה שזאת אשמתה וביקשה סליחה ואמרתי לה שהכל בסדר." מספר השחקן המוכר על הסרטון שצילם אחרי משלוח באיזור שהיה חדש לו וצוחק, "אני לא יודע אם אחזור לאיזור הזה".

למרות התגובות החיוביות הרבות שקיבל, הוא לא מסתיר את התסכול: "יש אנשים שנכנסים לך לחשבון הבנק, שואלים למה אתה לא משחק בסדרה הזאת או ההיא. אומרים לי 'בטח לא לקחו אותך כי אתה לא מספיק טוב כמוהו או לא מספיק יפה'. זה לא לעיניין. מישהו היה אומר את זה על שחקנית או דוגמנית?"

ברוב הפעמים לא מאמינים לו כשהוא בא לקחת משלוח, אבל הוא נשאר חיובי בסך הכל. "אני בטוח שיש מלא שחשבו שאני עושה עליהם קטע. בסוף אני לוקח את המשלוח והולך, אני לא חוזר. אני פותח את האפליקציה ואומר את המספר של המשלוח."

ולפעמים הוא גם נהנה מזה, "היו לי מצבים שבעלי חנויות חשבו ככה ואמרתי להם שאני מסתלבט, אז לקחתי את המשלוח והם רדפו אחריי ואז אמרתי לו 'אח שלי אני באמת עובד פה'. היה עסק שלקח לו חודשיים לקלוט שאני באמת עובד שם."

הסרטון שהעלה יפרח:

"שחקנים הם בני אדם. אנחנו עובדים כדי להתפרנס"

שלומי נוגע בדיוק במקום שבו מתנגשות תפיסות – הזוהר לכאורה של עולם המשחק, מול המציאות הכלכלית של חיי היומיום. "אנשים חושבים שמשחק זה כמו מפעל – עבודה אחרי עבודה. אבל זה לא ככה. לפעמים צריך לחכות חודשים. ובינתיים – מה, לא נתפרנס?"

גם מקומות עבודה מחוץ לתחום הקשו עליו: "אפילו באשדוד ביטלו לי ראיונות כי 'השם שלי מוכר מדי'. במקומות אחרים דרשו שאחתום שאם יהיה לי אודישן, אני לא אעזוב ואדפוק אותם. אבל אני שחקן ולא אוותר על זה, פשוט צריך להתפרנס."

ולמרות כל הקשיים – הוא לא עוצר. "אני שחקן. זה מה שאני. אבל אני גם בן אדם, ואעשה כל מה שצריך כדי להתפרנס בכבוד. זה לא מוריד מערכי – וזה בטח לא מצחיק."

"הגיע הזמן שהחוצפה הזאת תיפסק"

שלומי לא מחפש רחמים, ולא רוצה שנרחם על שחקנים. הוא כן מבקש שנבין את המציאות. "אם מישהו מכיר אותך מהמסך – זה לא נותן לו זכות לבקר אותך כשאתה מביא לו משלוח.

אני כן מודה מאוד על כל האהבה, ולפעמים כשיש לי זמן וסבלנות אני מסביר את זה - אבל בסופו של דבר אין לי זמן לשבת לדבר עם אחרים ולהסביר כשאני צריך להגיע ללקוחות. ובטח שלא להכנס לכיס או לבקר בחוצפה כשאני בא לעבוד בכלל.

ולבסוף, אולי חשוב מכל – שלומי לא כועס. הוא מקווה. "אני מקווה שזה הגיע לאוזניים הנכונות. גם באזורים של סביב אשדוד יש המון זמרים ושחקנים וכוכבי רשת, שצריכים בסופו של דבר להתפרנס, אז אל תעקמו עליהם פרצוף.

גם אם אתם חושבים שיש להם מלא כסף, הם באים לעבוד אז תנו לעבוד. שחקנים הם בסופו של דבר רק בני אדם. והקושי בלפרנס ולהתפרנס הוא בכל מקצוע."