הילדה שאביה החורג ואמה התעללו בה מינית, עוזרת היום לאחרים: "רציתי להרגיש משמעות"

$(function(){ScheduleRotate([[function() {setImageBanner('91c485fd-f472-45a3-bd5d-2e2a4f208ade','/dyncontent/2022/9/13/bff4a4c2-f746-446b-915f-85dc385be744.gif',15191,'עונת המנויים אייטם כתבה ',525,78,true,20608,'Image','');},15],[function() {setImageBanner('91c485fd-f472-45a3-bd5d-2e2a4f208ade','/dyncontent/2022/9/22/a40bc695-6c34-4646-9219-05aacd4215f2.jpg',15284,'פרינג\u0027 אייטם כתבה ',525,78,true,20608,'Image','');},15],[function() {setImageBanner('91c485fd-f472-45a3-bd5d-2e2a4f208ade','/dyncontent/2022/8/1/759bd0f9-6f77-45b6-b62f-732dc81bda13.gif',14970,'מגדלי הדקל אייטם כתבה ',525,78,true,20608,'Image','');},15],[function() {setImageBanner('91c485fd-f472-45a3-bd5d-2e2a4f208ade','/dyncontent/2022/9/21/4c362799-a1dc-485e-8f6e-e54ac7881cd9.jpg',13859,'דימרי הרמוני אייטם כתבה',525,78,true,20608,'Image','');},15],[function() {setImageBanner('91c485fd-f472-45a3-bd5d-2e2a4f208ade','/dyncontent/2022/8/11/5f027b70-882c-42c9-98d2-5feb13cce8f1.gif',15037,'מלון לאונרדו אייטם כתבה ',525,78,true,20608,'Image','');},15],[function() {setImageBanner('91c485fd-f472-45a3-bd5d-2e2a4f208ade','/dyncontent/2022/9/5/d385a270-d14b-46da-8878-0223e1e8fd0b.jpg',15143,'בי יוניק אייטם כתבה ',525,78,true,20608,'Image','');},15],[function() {setImageBanner('91c485fd-f472-45a3-bd5d-2e2a4f208ade','/dyncontent/2022/8/23/65ab8217-33ac-4bd3-bdd0-32e99b790425.gif',15069,'קרמיקה אייטם כתבה ',525,78,true,20608,'Image','');},15]]);})

יוליה אור (26) מאשדוד עברה התעללות מינית על ידי האבא החורג שלה עוד כשהייתה בת 7. איכשהו הוא הצליח לשכנע גם את אמא שלה לפגוע בה מינית. היא הייתה בת 10 כשהתחילה להבין מה עוללו לה, ובת 20 כשמצאה את הכוחות להתלונן. בטור אישי שהתפרסם לראשונה ב"מאקו", היא משתפת את שחוותה ועל נקודות האור שמצאה בחיים

יוליה אור. צילום מתוך אינסטגרם

אמא שלי הכירה את בן זוגה כשהייתי בת 6. הוא היה נשוי לאישה אחרת, ואמא שלי הייתה המאהבת. לו ולאשתו היו שני בנים, שהיו בדיוק בגיל של אחותי ושלי, וכשהייתי בת 7–8 התחלנו לצאת איתם לטיולים משפחתיים.

אשתו כנראה ידעה עלינו, אין הסבר אחר. בזמן ששיחקתי עם הילדים שלו ובתו החורגת בקרוסלה, בנדנדה, בתופסת, טיפסתי על עצים, חייתי חיים של ילדה, הוא ואמא שלי התחילו לפגוע בי מינית.

על הנייר זה מגיל 7, אבל אחרי שעברתי טיפולים הבנתי שזה התחיל מוקדם יותר. הגוף זוכר, התאים זוכרים. כשאת עוברת טראומה זה לא רק הזיכרון בראש. הגוף מגיב ראשון.

כשהייתי חוזרת מבית הספר הוא היה אומר, "טוב, אני הולך עם אמא לחדר, תבואי איתנו כדי שתלמדי לעשות את זה וכשתהיי מבוגרת תצטרפי אלינו".

אלה המילים שהוא היה משתמש בהן. אחר כך זה המשיך ל"בואי תהיי יותר פעילה, יותר אקטיבית". "את ילדה מאוד סקרנית". "יש לך הרבה אש בעיניים". ואז זה הפך ללהיות אקטיבית איתם. כשהייתי צעירה יותר הוא טפטף לאמא שלי על ה"סקרנות" שלי והיא פגעה בי לבד, מאוחר יותר זה היה שניהם, ואחר כך רק הוא לבד

הרבה פעמים שאלו אותי איך הסכמתיהייתי ילדה, לא ידעתי מה נכון ומה לא נכון. רציתי שיאהבו אותי, רציתי להיות מחובקת.

הייתי חוטפת מהם את המכות של החיים שלי. אם היה מתקלקל בבית איזה מכשיר חשמלי, הוא היה מושיב את אחותי ואותי מולו ומבקש שנסתכל לו בעיניים. הוא היה אומר: 'אני עכשיו הולך לגלות מי שברה את זה'. אף אחת מאיתנו לא שברה את זה, אף פעם לא היה לי מושג מה ואיך התקלקל, אבל הוא היה מסתכל ומצביע עליי. תמיד עליי. ואז הייתי חוטפת מכות רצח.

הוא ואמא שלי היו חכמים. הם היו מכים אותי רק במקומות נסתרים פיזית, למשל בטוסיק. לא משהו שמשאיר סימנים.

הבית של אמא שלי היה כל הזמן מטונףזו הייתה דירה ישנה, לא משופצת. תמיד הייתה שם מן שכבת אבק שומנית, חרקים על הרצפה, אין מזגן בבית כי אין כסף. חם. ישנתי בחדר עם אחותי במיטת קומתיים. היה לי בחדר מתח, הייתי קושרת עליו סדין ומתנדנדת. זה היה הצעצוע שלי.

"תהיי יותר פעילה". צילום מתוך אינסטגרם

הייתה לי כלבה קטנה, חמודה, האור שלי בילדות. היא הייתה הולכת לפחי זבל, מוציאה שקיות במבה או נקניקים שאנשים זרקו ומביאה הביתה. היא לא הייתה אוכלת את זה. אני חושבת שהיא הבינה שאין לנו מה לאכול.

הייתי פותחת את המקרר, והדבר היחיד שהיה שם זה האור הדלוק. כל השאר חושך. בשביל משהו טעים הייתי לוקחת לחם, טובלת אותו בתה ועושה צורות חמודות של לב או כלב כדי לדמיין שאני אוכלת עוגייה

לבית ספר הייתי הולכת בבגדים לא נקיים, קרועים, קצרים מדי. למדתי בבית ספר יסודי דתי, הייתי הילדה הרוסייה היחידה ועברתי חרם אחרי חרם. הילדים היו מרביצים לי, אבל אלה היו צרות קטנות לעומת המכות שהייתי חוטפת בבית

אם מישהו היה שם לב אליי, אולי הוא היה יכול להציל אותי. המורים וההנהלה ידעו שאני עוברת חרמות, אבל לא באמת עשו עם זה משהו. הייתי רוצה לומר למחנכת שלי אז שאני מקווה שהיא רואה את הסיפור שלי היום, ורואה שהיא פספסה אותי, כדי שאם היא תראה ילדה נוספת כמוני – שלא תפספס שוב.

סבתא שלי חזרה לחיי כשהייתי בת 8הדבר הטוב היחיד שבן הזוג עשה, לא יודעת למה, היה להתעקש שהיא תראה את הנכדות. אז אמא שלי וסבתא שלי חזרו לקשר אחרי סכסוך ארוך. אני זוכרת ששנים קודם לכן אמא הייתה נועלת את הארונות בבית ומספרת שסבתא באה על מטאטא בלילה כדי להרוס את מכשירי החשמל. היא הייתה מדברת על אנשים ששואבים אנרגיה, "ערפדי אנרגיה". עד שסבתא שלי חזרה לחיי חשבתי שדווקא היא המכשפה.

שישי-שבת אצל סבתא היה גן עדן מבחינתי. הבית שלה תמיד היה נקי, תמיד היה בו אוכל. היא לא ידעה מילה בעברית אבל הייתה עובדת כבייביסיטר, ומהגרושים שהרוויחה הייתה לוקחת אותנו לקנות חולצות בית ספר, שש במאה. סוף-סוף הרגשתי "איזה כיף, יש לי חולצת בית ספר נקייה".

בסביבות גיל 9 הלכנו הרבה לסבתא, כי אצל סבתא היה אוכל ואצל אמא לא. היינו חוזרות מבית ספר לסבתא ורק ישנות אצל אמא, אבל סבתא הייתה מזמינה את בן הזוג לעשות עלינו בייביסיטר כשהיא בעבודה. לא היה לה מושג שכשהוא היה כאילו שומר עלינו, הוא היה שולח את אחותי לצייר בחדר ובאותו הזמן פוגע בי מינית.

בגיל 10 הפגיעה המינית נפסקה ואני התחלתי להבין שקרה משהו לא טובאני זוכרת במעומעם שנסעתי עם אחותי וסבתא לשמור על בית של מישהו שנסע לחופשה, ובחדר של הבן הגדול שלו מצאתי קלטת פורנו שמישהי עשתה בה משהו שגם אני עשיתי. פתאום הבחור נכנס ואומר, "זה לא לגילך ולא בשבילך". שאלתי למה ואמרתי, "גם אני יודעת לעשות ככה". הוא רק צחק ואמר לי לצאת משם, אבל התחלתי לשאול את עצמי שאלות.

יוליה אור. צילום מתוך אינסטגרם

בן הזוג של אמא שלי היה מאוד כריזמטי. אני זוכרת אותו מספר סיפורים וכולם סביבו, צוחקים מהבדיחות שלו, אמא שלי צוחקת ממנו. היא הייתה רצה לדלת כשהוא היה מצלצל בפעמון. גם אצלו בבית הבנים שלו תמיד היו סביבו. עד היום הם מגינים עליו.

"כשתגיעי לגיל 14 נגיע לדבר האמיתי". זה משפט שהוא אמר לי וכל הזמן הדהד לי, אז בגיל 10 באתי לסבתא ואמרתי שאני לא מסתדרת עם אמא ואני רוצה לגור אצלה. היא הסכימה, אבל התעקשה שנמשיך את הסידור עם בן הזוג כבייביסיטר.

אחרי תקופה הכרזתי בפניה שאני לא צריכה יותר בייביסיטר. היא הציעה שנעשה ניסיון, "תאספי את אחותך מבית ספר ואם תצליחי לחמם לכן אוכל אז אני מבטלת את הבייביסיטר". הניסיון הצליח, ובהמשך עברתי אליה לגמרי. אני חושבת שמצאתי את הקול הפנימי שלי כשביקשתי לעבור אליה, זה חיבר אותי לעצמי. בניתי לעצמי מקום בטוח אצל סבתא, זה היה מאוד חזק.

בכיתה ו' היה לי מוח קטלני. הייתי מחוננת ולמדתי חומר של כיתה ז'-ח' כדי להתקבל לאולפנהרק כשעליתי לאולפנה לא הבנתי למה אני הולכת לבית ספר דתי, הרי אני בכלל לא דתייה ואז גם לא האמנתי באלוהים. ביקשתי מסבתא שלי לעזוב, והיא הסכימה להעביר אותי לבית ספר חילוני. היא שילמה על הכל, על הלימודים ועל הספרים.

הנערים והנערות שהסתובבתי איתם היו שותים ומעשנים הרבהניסיתי סיגריה ראשונה, ואז התחלתי לשתות ולהסניף עם החבר'ה גז מזגנים, עד שאחד מהם נפל מהגג ושבר את היד. זה גרם לחבורה להפסיק עם ההסנפות, אבל לי זה היה חסר, כי כשהסנפתי הרגשתי היי ובריחה. בשנים האלה התחיל להציף אותי כל מה שעברתי, אבל אמרתי, "זה לא יכול להיות אמיתי". הדחקתי. הסתובבתי עם הדבר הזה ואף אחד לא ידע

מדי פעם באתי לבקר את אמא שלי, כי עדיין אהבתי אותה והתגעגעתי אליה. לא הבנתי שזה לא מקום טוב בשבילי. בשלב הזה הם לא פגעו בי יותר, אבל הוא כן זרק הערות כמו "עוד מעט את מתבגרת, את מאוד דומה לאמא שלך, איך אני אוהב את אמא שלך".

והוא איים עליי. אמר שאם אני אספר לסבתא היא תקבל התקף לב ותמות מרוב אשמה, הרי היא הזמינה אותו לבייביסיטר. מבחינתי זה היה איום ממשי, כאילו הוא איים על החיים שלי. הוא ידע איך לתפעל אותי.

אני מאמינה במשפט "את מקבלת את האהבה שאת חושבת שאת ראויה לה". בגיל ההתבגרות היה לי בן זוג ראשון, הרסני, אלים, כי מה שחווים בבית משחזרים בזוגיות. החרא הקטן הזה היה בגיל שלי, אבל הוא היה מניפולטיבי ברמות.

מאוחר יותר אבחנו אותו כנרקיסיסט. הוא בא מבית בעייתי, היה לו כעס כלפי נשים. בגיל ההתבגרות הוא הבין על איזה כפתורים ללחוץ ואיך למשוך נשים להתאהב בו, למרות שהוא מעולם לא הרגיש אליהן כלום. איך שראיתי אותו היה לנו קליק, משיכה חזקה. התת-מודע שלי זיהה את דפוס המשיכה שלי.

יוליה אור. צילום מתוך אינסטגרם

הוא הכיר לי גראס, התחלנו לעשן ברמות קיצוניות. באותה תקופה היה בי כל כך הרבה כעס, פלאשבקים, כל הפוסט-טראומה צצה. הפסקתי להגיע לבית ספר, לא רציתי ללמוד יותר. כל מה שרציתי היה לשבת ולדפוק באנגים.

מילדה מחוננת בכיתה ו' הפכתי לילדה שנשרה מהלימודים בכיתה ח'. זה היה שימוש מופרז, התמכרות, אין לזה שם אחר. היום כל אחד מעשן וזה כאילו מגניב, אבל ילדה בת 14 שעברה פגיעה מינית בבית, כל מה שהיא רוצה זה לא להרגיש חיה. לא להרגיש את הכאב שמציף

הייתי עם הבחור הזה בקשר חולה. הייתי אובססיבית אליו והוא אליי. הוא הפנה כלפיי אלימות פיזית, אלימות מינית, אלימות מילולית. היה אומר משפטים כמו "אף אחד בחיים לא יאהב אותך", "את בוכה, אני חייב להישאר, את מבדרת אותי", "את בדיוק כמו אמא שלך". הוא ידע שאמא שלי מכה אותי.

הוא היה מביא אלימות גם לאינטימיות. פעם הוא חנק אותי באמצע אקט עד כדי כך שלא היה לי אוויר. ראיתי רק שחור בעיניים ואת המבט המטורף שלו, עוד רגע היית מתעלפת. הוא עצר שנייה לפני כן.

כשהייתי בת 15 כולם התעוררו. הרווחה, משרד החינוך. הבינו שאין מי שיציב לי גבולות בבית ושאני מסתובבת הרבה ברחובות. הם שמעו את זה גם מהחבר'ה שלי בבית ספר, המורות ישבו עליהם חזק והבינו שאנחנו עושים דברים מסוכנים.

עשו טעות כשהפרידו ביני לבין אחותי. את שתינו הוציאו מהבית, אבל אותה שלחו לפנימייה. הם פחדו שהאחריות עליה תהיה יותר מדי בשבילי, אבל כל החיים הייתי אחראית עליה כמו אמא קטנה. מוציאה אותה מבית ספר, מחממת לה אוכל.

הם רצו שאדאג לעצמי, אבל זה עשה את ההפך. עם אחותי היה לי בשביל מי להילחם, בשביל מי לקום, בשביל מה לחיות. כשזה הפך להיות רק אני, חשבתי מה שווים החיים שלי. אחותי נתנה לי כוח, מוטיבציה. כשלקחו גם את זה והיא הייתה מתקשרת אליי כל יום בוכה ושואלת למה אנחנו לא ביחד, זה שבר אותי יותר.

גם בגיל 80, אם ישאלו אותי מה הייתה נקודת המפנה בחיים שלי, אני אגיד "שרית ואפי". הם ניהלו את המשפחתון שנשלחתי אליו בגיל 15, מקום שפעל במסגרת עמותת "אור שלום". הם נתנו לי להרגיש מה זה חום, אהבה, משפחתיות, מה זה כשאוהבים אותך באמת.

שרית בכלל הייתה הדבר הכי מדהים שהכרתי בחיים. היא ידעה שעברתי משהו רציני, אבל לא לחצה לספר. היא גרמה לי להרגיש שהיא רואה אותי כל הזמן.

בהתחלה הייתי בורחת הרבה מהמשפחתון, לא הבנתי מה אני חייבת להם. שרית הייתה יוצאת לחפש אותי עם האוטו, מתקשרת אליי ומבינה שאחזור. במצב כזה, כשאני על צו בית משפט, בכל רגע נתון היא יכלה לשלוח שוטרים לחפש אותי, אבל היא לא עשתה את זה. היא ידעה להציב לי גבולות, וכשהייתי מפירה אותם היא הייתה נותנת לי הזדמנות לשקם את האמון שלה בי מחדש. היא באה מרקע דומה לשלי, ידעה מה עובר עליי. קיבלתי ממנה ומבעלה המון ביטחון.

יום אחד סיפרתי לאחת מבנות השירות שם על מה שעברתי. למחרת שרית קראה לי לשיחה והבהירה לי שאנחנו חייבות לעשות עם זה משהו, שמדובר במעשה פלילי נגד קטינה וחלה עליה חובת דיווח לרשויות.

"את בטוחה שאת לא ממציאה? את נראית קצת מעופפת". זה מה ששאלה אותי פקידת הסעד מטעם הרווחה כשדיווחנו על הסיפורברור שהייתי מנותקת, באותה תקופה הייתי מאובחנת עם דיכאון כרוני. הייתי חותכת את עצמי, סבלתי מהתקפי חרדה באמצע הלילה. מהבחינה הזאת אני מבינה את השאלה שלה.

הפקידה שאלה אם אני רוצה אשפוז פסיכיאטרי. לא ידעתי מה זה אומר, רק הבנתי שרוצים לשמור עליי. רצו להקיף אותי בסביבה תומכת ונטולת חפצים חדים, כי הייתה תחושה שאני עלולה לסיים את החיים. עניתי שכן. זה יפה שהשאלה נשאלה בכלל ושלא אושפזתי בכפייה

יוליה אור. צילום מתוך אינסטגרם

עובדת סוציאלית באה איתי לסייר בבית החולים לפני האשפוז, ושכחה על המיטה את התיק שלי מהרווחה. פתחתי אותו וקראתי שהמשפחתון של אפי ושרית נסגר מחוסר תקציב, ואני מועברת למשפחתון חדש באשקלון. הייתי בשוק, בהלם חיי. ככה אני מגלה שהמשפחתון נסגר? וגם מה פתאום הם מחליטים עליי? אני בת 16 וכבר אדון לעצמי

שתי המילים האלה, "אין תקציב", שברו לי את הלב. לא היה תקציב כשהייתי קטנה, בגלל זה לא היה לי אוכל, לא היה לי כסף, לא היו לי בגדים. המון דברים לא היו לי בגלל האין תקציב הזה, אז בגלל שאין כסף גם לוקחים ממני אהבה? שייכות? אלוהים, כלום לא מגיע לי? אתה מוציא אותי משם על אין תקציב

שרית התנצלה שגיליתי ככה וביקשה ממני להתרכז בהחלמה שלי. היא הבטיחה להוציא אותי מבית החולים הפסיכיאטרי ברגע שארגיש מוכנה. כעבור שבוע באתי לאחות ואמרתי שאני מוכנה. היא צחקה עליי, אמרה שאף אחד לא יוצא אחרי שבוע, אבל התקשרתי לשרית ויום למחרת הייתי בחוץ. היא עמדה במילה שלה

כשברחתי גם מהמשפחתון באשקלון הפעילו נגדי צו בית משפט שאילץ אותי להיכנס למוסד סגור לנערות עד גיל 18. גיגלתי וראיתי שזה לא בשבילי, אני צריכה מסגרת שבה יאהבו אותי ויתמכו בי, לא מסגרת שהרגשתי שהיא תחליף כלא לנערות. 

אז ארזתי מזוודה ויצאתי לטייל חודשיים ברחובות. במקביל כתבתי לשופטת שחתומה על צו בית המשפט שתבטל את הצו, הסברתי למה אני מעוניינת במסגרת חופשית יותר, וכיביתי את הטלפון למשך חודש.

כשהדלקתי את הטלפון קיבלתי שיחה מפקידת הסעד שליוותה אותי, השופטת הסכימה לבטל את הצו. הפקידה רק אמרה, "עשי לי טובה, אל תיעלמי לי עוד פעם", והגענו לפתרון של דירת מעבר עם חמש שותפות. משלמים סכום סמלי לחודש ויש גבולות ברורים כמו לחזור עד חצות, לא להביא בנים. אחר כך הייתי אמורה להתגייס, אבל כשהצבא ראה את החתכים שהיו לי על היד הוא הראה לי את הדלת החוצה.

בתקופה הזו הכרתי חבר חדש, עשיר מאוד, שכל מה שזרם לו בדם היה סמים. MDMA, אסיד, קוק, סמים הזייתיים. כל סוף שבוע היינו יוצאים יחד למסיבות ולוקחים דברים שגרמו לי לברוח למציאות משלי. במשך השבוע הייתי קמה, דופקת באנג, יוצאת לעבוד במלצרות, עושה באנג עם הטבח, חוזרת ומעשנת שוב לפני השינה. גם זאת הייתה מערכת יחסים רעילה, כמו כל מערכת יחסים שהייתה לי עד לנוכחית

באחת המסיבות הכרתי מישהי יפהפייה והיא שאלה אם אני מחפשת עבודה כפקידה במשרד. הגעתי לריאיון במשרד על הים בתל אביב, דה בסט של הדה בסט. אני בשוק, לא סיימתי כיתה ח' אפילו, מה הקשר אליי? אבל התקבלתי לעבודה

התחלתי לשתף יותר ויותר אנשים במה שעברתיהחברה שהביאה אותי לעבוד התעניינה בי מאוד, ובמקביל הכרתי דרך פייסבוק מישהי עם סיפור רקע דומה לשלי.

היא מבוגרת ממני בעשור, והיא הפכה להיות כמו המנטורית שלי. ראיתי מישהי שעברה מה שאני עברתי והיא מתפקדת, בזוגיות טובה, עובדת בעבודה שהיא אוהבת, וזה עורר בי השראה. התחלתי לכתוב על זה קצת בפייסבוק, עוד לא לגמרי לספר מה קרה, רק להגיד שנפגעתי. והתחלתי לקבל אהבה.

בוקר אחד הגעתי למשרד, פתחתי את המחשב וקראתי: "תושב אשדוד התעלל מינית בבתו החורגת במשך 15 שנה". משהו בלב שלי אמר לי שזה הוא. החברה מהעבודה אמרה שאין סיכוי, ופתאום קיבלתי הודעה מאמא שלי: "את לא מבינה מה המציאו עליו". עניתי לה שלא המציאו, שגם אני עברתי את זה. היא ביקשה שאסלח לו כי ייקחו ממנו את הילדים או ישלחו אותו לכלא, ואני הרגשתי שאני נשרטת. המוח שלי לא הבין מה קורה. איך היא מצליחה להגן עליו אחרי כל מה שקרה?

הייתי חסרת מילים ברגע הזה. ציפיתי לתמיכה, ציפיתי שתבוא ותגיד: "גם בי הוא השתמש. גם אותי הוא ניצל. גם אליי היה מניפולטיבי. גם אני קורבן". רציתי שתתנצל, שתיקח אחריות. במקום זה הייתה הרבה הדחקה, התגוננות, הכחשה. אבל בראש עשיתי 1 ועוד 1, והבנתי שאם היא מבקשת ממני להגן עליו, סימן שאחרים יפנו אליי כדי שאספר את הצד שלי בסיפור.

אחרי זמן קצר התקשרו ממספר חסוי. פנתה אליי חוקרת ממשטרת אשדוד, ואני קטעתי אותה ואמרתי שאני יודעת למה היא התקשרה. התחלתי לשפוך עליה מידע בטלפון תוך כדי שאני בוכה, והיא ברגישות גדולה ביקשה ממני לבוא להעיד במשטרה. אמרתי לה שאחשוב על זה וסיכמנו לדבר תוך כמה ימים.

אחרי שבוע החלטתי להגיש תלונהבתחנת המשטרה יש קירות גבס, ויכולתי לשמוע את בן הזוג של אמא שלי בעימות עם בתו החורגת. עם זה ברקע הייתי צריכה לתת עדות, לפרט הכל, להסביר מה ואיך קרה. להיות הכי מדויקת בפרטים. הזיכרון שלי עמד בזה, הצלחתי לספר את מה שזכרתי ולבסס את זה על סמך קטעים מהבלוג האישי שניהלתי. הכל היה שם – הפגיעה עצמה, הגיל.

בעקבות העדות שנתתי עצרו את אמא שלי והתברר שגם אשתו הייתה שותפה לפגיעה בבתה, הבת החורגת שלו. הוא גרם לנשים לפגוע בבנות שלהן. הבת החורגת סיפרה למשטרה על אמא שלה ואני סיפרתי על שלי

אחרי העדות חייב להתקיים עימות. פניתי למרכז לנפגעות תקיפה מינית וביקשתי שמישהי תלווה אותי בזה, כי הייתי לבד. באה איזו סבתא מגניבה בת 70 ומשהו שהייתה מאוד לוחמנית, אמרה "יאללה, אנחנו הולכות לזיין אותו".

לפני העימות איתו בחדר היא הדריכה אותי: "את הולכת לקלל אותו, להגיד לו שהוא בן זונה. תסתכלי לו בעיניים ותוציאי עליו את כל הקללות ששמרת בבטן כל השנים. תצעקי עליו, תצרחי עליו. תני לילדה הקטנה שבך, שנפגעה, לצעוק עליו. אני שם איתך. אחזיק לך את היד לאורך כל הדרך. תצעקי. תשמיעי את הקול שלך".

השוטרים שאלו איך אני רוצה שייראו העימותים. אמרתי להם שיביאו את שניהם באותו יום ושאני רוצה להתחיל עם אמא שליכשנכנסתי לחדר ראיתי אותה בפעם הראשונה אחרי שנתיים, עם אזיקים בידיים וברגליים. השיער שלה האפיר, היא עלתה מאוד במשקל. התחלתי לספר להם מה היא עשתה, והיא שתקה. לא אמרה מילה. ככה זה נמשך – אני מספרת ובוכה, היא שותקת. רציתי שהיא תגיד שזה קרה, שתגיד "כן, נכון, עשיתי את זה, אני ממש מצטערת", והיא לא נתנה לי את זה. רק הסתכלה עליי במבטים חלולים והורידה עיניים לרצפה. ריק. בראש שלי היא לא בריאה בנפשה, היא אף פעם לא הייתה, ואני שמתי אותה בכלא. לקח לי שנים לטפל ברגשות האשמה.

כשנכנסתי לחדר כדי להתעמת איתו הוא ישב עם הגב אלייהחוקרת הייתה מאוד קשוחה, פקדה עליו להסתכל לי בעיניים ולזהות אותי, והוא לא הסתובב. היא חזרה על הדרישה, ואני אמרתי, 'מה זה החרא הזה? שיסתובב!'. אז הוא הסתובב סוף-סוף הסתובב אליי לאט, לאט, לאט, וזיהה אותי.

העימות היה חייב להיערך על כל העדות שלי, לפרטי פרטים. ירדתי עם חוקרת לבפנוכו של מה שעברתי, ועכשיו הייתי צריכה להסתכל לתוקף שלי בעיניים, להיות חזקה ולהגיד לו, "אתה עשית לי ככה וככה כשהייתי בת 6". אז זה מה שעשיתי. אמרתי את כל מה שיכולתי, כל מה שאני זוכרת. פתאום צפו לי דברים שאפילו בחקירה לא זכרתי.

הוא הכחיש הכל, אמר "מה פתאום, זה לא קרה, הייתי כמו אבא שלכן. לקחתי אתכן לבית ספר, נתתי לכן כסף לתספורות", המציא כל מיני דברים. אמר שאני משוגעת, שיש לי בעיות נפשיות. היה ידוע עליי שיש לי בעיות נפשיות, הן קרו בגלל שסבלתי מפוסט-טראומה ומדיכאון בגלל כל הדברים שעברתי, והוא שיחק על זה. זה לא עזר לו

הרגשתי ניצחון בעימות מולו. צעקתי עליו, קיללתי אותו, יריתי עליו הכל כמו שהאישה ממרכז הסיוע הנחתה אותי לעשות. במבט לאחור זה הדבר הכי טוב שיכולתי לעשות. אני שלמה עם הדבר שיצא ממני, שהיה צריך לצאת עבור הילדה הקטנה שהייתה צריכה שקצת יקשיבו לה, שתהיה לה במה לספר את מה שעשו לה.

הוא קיבל 27 שנים בכלא על מה שהוא עשה לי ולבת החורגת. אשתו קיבלה 10 שנים. אמא שלי קיבלה 4 שניםהגבר, האישה והמאהבת כבר לא חזרו הביתה.

הנשים שליוו אותי בדרך הצילו אותיבמהלך המשפט נכנסתי לתוכנית מנטורינג בהנחיית פרופ' מרים גולן, תוכנית שלקחה אותי כבייבי וטיפחה אותי ואחר כך נתנה לי לעבוד כמנטורית ומנחת קבוצות בעצמי. קיבלתי שם את החום, האהבה, ההכלה והחיבוק שכל כך הייתי צריכה בתהליך של המשפט. זאת הייתה רשת הביטחון שלי. הייתה עובדת סוציאלית מהתוכנית, דנה, שבאה איתי לכל דיון במשך ארבע שנים. גם עורכת הדין שלי לא ראתה בעיניים, היא הייתה לביאת הלביאות.

אני מאוד מאמינה באלוהיםאומרים שאלוהים לוקח ואלוהים נותן, אז הנה, הוא נתן לי. לקח ממני, אבל גם נתן לי המון. הייתה לי כל כך הרבה תמיכה שהפסקתי עם הסמים. פתאום להיות חיה קיבל משמעות אחרת. פתאום רציתי לחיות.

במהלך המשפט גוננתי על אחותיהיא הייתה בצבא, הגיעה לאן שאני לא הצלחתי. היה לי חשוב שהיא תחיה חיים נורמליים, שהיא לא תחווה את הטראומות המזעזעות של בית המשפט. לא רציתי שהיא תראה את הפרצופים שלהם. רציתי שהיא תחיה חיים טובים.

בעדות שלי בבית המשפט היה רגע שנשברתימיד אחר כך עשיתי סרטון על עורך הדין שאמר לי, "אולי את ממציאה". הוא לקח את הדברים הכי רגישים ואישיים שכתבתי בבלוג, ותפס על זה טרמפ. כתבתי שאני מרגישה מנותקת מהמציאות, והוא שאל איך אפשר להאמין לבחורה מנותקת מהמציאות. אז אמרתי לשופטים, תראו את המשך השורה: 'אני מנותקת מהמציאות כי אני בטראומה'. לא רציתי שיוציאו את המילים שלי מההקשר, איך הוא בכלל עושה דבר כזה? אחרי שהוא שאל אותי שוב ושוב את אותה שאלה עניתי לו: "אתה שומע, אולי צריכים לאנוס אותך כדי שתבין איך זה מרגיש?'".

היום אני מתעוררת כל בוקר ואומרת תודה על מה שיש לי בחייםעל הבית, על האוכל, על הזוגיות הטובה. אני מתה על דניאל. אומנם הוא לא תמיד מוריד את הזבל ולא תמיד זוכר לקנות ביצים, אבל הוא מתייחס אליי מדהים ולא הרים עליי את הקול בחיים. אין אצלנו אלימות, אין דבר כזה. אני מודה על כך כל בוקר, וגם על זה שאני עושה את מה שאני אוהבת ונהנית. על זה שאני זוכה לחיות. אני יודעת שזה נשמע קיטש, אבל בשבילי זה לא מובן מאליו

התחלתי לכתוב את הסיפור שלי ברשתות החברתיות וקיבלתי תגובות חיוביות מאנשים. "חיזקת אותי", "איזה מזל שמצאתי אותך". ככל שהמשכתי לדבר, כך התחלתי לקבל אפקט אחר של ריפוי.

היום אני עוזרת לעסקים ליצור תוכן. אני לא איזו אושיה, אני יוליה אור, בת 26 מאשדוד, ואיכשהו אנשים שמעו את הסיפור והגיעו. אני מסייעת לאנשים ולעסקים לעבור תהליכים משל עצמם ולספר את הסיפור האותנטי שלהם.

אני זוכרת את עצמי בגיל צעיר מחפשת את הבן אדם שירים אותי, שיראה לי שאפשרי לקום ממקומות קשיםאני כל כך שמחה להיות האדם הזה עבור אנשים אחרים היום, וזאת הסיבה שאני מדברת. זו השליחות שלי בעולם. מישהי אחת שעברה את זה ותגיד לעצמה שאם אני הצלחתי, גם היא יכולה

הרבה שואלים איפה היה הרגע של הסוויץ' במוח מילדה דיכאונית לאישה שמעריכה את החיים ונמצאת בהודיה. אנשים מצפים לשינוי חד, אבל זה תהליך ארוך של הבנה והעמקה פנימה, וזה מה שעשיתי עם עצמי.

שילמתי מכיסי על טיפולים פסיכולוגיים מגיל 19, היה לי חשוב לחזק את הנפש שלי תוך כדי שאני מושיטה יד ומבקשת עזרה ונותנת לאנשים להרים אותי מהשערות. מה, באתי לחיים האלה כדי לחיות בחושך ולמות? לא רוצה. אני לא מסכימה להיות בחושך. רוצה שתהיה לי משמעות. קשה לגרד וללקק את הרצפה ואז לקום אחרי שלא השתמשת בשרירים שלך המון זמן. את מקימה את עצמך בכוח ובאמונה שיש לך מקום בעולם הזה, ושהעולם הוא מקום טוב לחיות בו.

סייעה בהכנת הכתבה: עינת שחק, לטור המקורי במאקו לחצו כאן!

קווי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית:

1202: קו סיוע לנפגעות תקיפה מינית

1203: קו סיוע לנפגעי תקיפה מינית

04-6566813: קו סיוע לנפגעות אלימות ותקיפה מינית בחברה הערבית

02-6730002: קו סיוע לנשים ונערות דתיות נפגעות תקיפה מינית

02-5328000: קו סיוע לגברים ולנערים דתיים נפגעי תקיפה מינית

$(function(){ScheduleRotate([[function() {setImageBanner('8967d4fb-ce86-48f1-a719-56ceaac11758','/dyncontent/2022/9/1/a909a216-afc0-4101-85cf-162302270ab4.gif',15057,'בית האופרה אייטם כתבה ',525,78,true,20610,'Image','');},15],[function() {setImageBanner('8967d4fb-ce86-48f1-a719-56ceaac11758','/dyncontent/2022/9/13/bff4a4c2-f746-446b-915f-85dc385be744.gif',15195,'הקלאסית הגדולה אייטם כתבה ',525,78,true,20610,'Image','');},15],[function() {setImageBanner('8967d4fb-ce86-48f1-a719-56ceaac11758','/dyncontent/2022/9/8/2c25418e-0319-4caf-8ff3-9ee4e8b7b354.gif',15159,'אושפיזין אייטם כתבה',525,78,true,20610,'Image','');},15]]);})
 
$(function(){setImageBanner('90e5fb05-48d5-4912-a7ab-cc6d14942a69','/dyncontent/2017/6/1/c41baeb6-e29b-4415-b67b-b3940dd9bdf5.gif',1807,'אייטם אירועים 525-60',525,78,false,19242,'Image','');})
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה