בדיוק אחרי שמילא את הפאפאיתו בתל אביב במופע ההשקה לאלבום החדש,
אני מתיישב עם פרד רוזנברג, הראפר האשדודי העולה, כדי להבין מי הבן אדם שמאחורי הראפ. בשקט בשקט ובמלא התמדה ויראה, גדל באשדוד אמן מוכשר הסולל את דרכו. המילים שלו חדות, המוזיקה ממכרת, והנשמה שלו נוגעת עמוק בנפש האדם.

כתיבתו כסערה מתפרצת המוכרת מאוד למאזיניו, ובצורה מדוייקת,
אנחנו מתיישבים לקפה כשסערה פתאום מתחילה. אז התחלנו לדבר.
גבירותיי ורבותיי, קבלו את פרד.

לפני הכל, מי אתה פרד?

"שאלה טובה. פרד, בן 25, גדל באשדוד וב3 השנים האחרונות - מהגר ביפו. אמן, ראפר, כותב, עושה ספוקן וורד, מלחין ואפילו פסנתרן חובב.
אוהב חומוס ולא אוהב לדבר על מגבונים. חי בקו אשדוד - יפו.
הבן של אלכס ויוליה, האח הקטן של שלי".

פרד מציג את עצמו כפרד, ולא יכולתי שלא לשאול -
למה שם המשפחה לא נכנס לתמונה?

"כשהייתי ילד בבית ספר והמורות היו קוראות את השם לא נכון ילדים היו צוחקים. כעסתי לא מעט, לא הבנתי מה זה פרד ולמה קראו לי בשם הזה ולא בשם נורמלי כמו כולם".

בתור ילד מבולבל ברחובות אשדוד, הוא עבר מסע של קבלה ואהבה אל מול השם שנולד איתו. זה לקח לו שנים על שנים, כחלק מתהליך מסע האהבה העצמית שלו שלדבריו אולי ימשך לעד, יחד עם המון מאבקים פנימיים מילדות לעמוד מאחורי השם הזה.

בגיל 17, החל לקבל את המיוחדות שבשמו כשמקור השם, הוא על סבתא רבתא שלו, פרידה, אשר סבתו דרשה להנציח דווקא דרכו. והיום, פרד דווקא מעריך את גודל השם שנהפך לשם הבמה שלו.

בפעם הראשונה כתב פרד בגיל 9, הוא לא מייחס חשיבות למה שנכתב, אך שם גילה את אהבתו לחרוזים. הוא גדל בחדר מלא פוסטרים של לואיס ארמסטרונג, בוב מארלי, מאיר אריאל וקנדריק לאמר אשר תמיד מבטיהם היו אליו. בגיל 15 הופיע לראשונה בבמה פתוחה, מהפחד שכח את הטקסט אך יכולות האלתור שלו כבר קיבלו מקום. סבו הקדום הוא מאיר אריאל, האדם היחיד שמעולם לא הכיר ומתגעגע אליו מעומקי נשמתו.

כשנחשף לסצנת ההיפ הופ הישראלי דרך הרפאר אי-זי, "נבעט לו המוח".
במשך השנים הסצינה התפתחה עם טונה ורביד, ופרד התייצב בכל הופעה עם חבריו. וכשהיה בהופעה של רביד, בבארבי, באלבומו 'בור ועם הארץ' לחש לחבריו,
דווקא שם - זה מה שאני רוצה.

הכעס על אשדוד והמעבר ליפו:

"כעסתי על אשדוד," מספר פרד, "הרגשתי שהעיר לא מקדמת מספיק את האומנים הצעירים. הרגשתי שאפשר לתת הרבה יותר במה לאומנים הצעירים ולא עושים את זה, ושבתל אביב יש הרבה יותר הזדמנויות. אני לא שלמה ארצי ואני לא במקום של למלא את האמפי באשדוד, והרגשתי שאין באמצע בין פאבים קטנים לאמפי גדול".

אחרי 3 שנים בתל אביב, פרד היום מודה שדעתו השתנתה כשהוא רואה את מאמצי העיר לקידום האומנים ושמח מאוד בדבר. אך בעינייו, בעיר הגדולה עדיין יש יותר הזדמנויות בעיניו על הסיכון בה.


'מספיק קרוב ומספיק רחוק מהשיגעון והטירוף'

לפני כמה שנים, בבימת פאב הנאפו שבאיזור התעשייה, הכיר פרד את חברו ושותפו, המפיק יובל ארד, אחרי ששניהם עלו להופיע, וירדו ממנה חרדים ומסופקים. החיבור בינהם היה מהיר, וכשיובל החליט לעבור ליפו, פרד עבר בעצמו אחריו כדי להתמקד ביצירה שלו ולהשאר קרוב לאולפן.

"כשאתה מגיע לעיר הגדולה בלי שאיפות, מטרות ועקרונות עם עצמך - אתה מהר מאוד יכול להאבד וליפול למקומות חשוכים בשבילך." זה מפחיד אותו, אבל פרד מעריך את הסביבה שלו שדואגת לו בצורה הדדית ובכך הם כולם נשמרים מהטירוף, אך לא רחוקים ממנו, בצורה שמקדשת את המטרה שלו - לעשות מוזיקה.

"להבדיל מהשאר שעוברים מאשדוד לתל אביב, לא הלכתי לחיי הלילה ונסחפתי עם הסצינה התל אביבית". ביום יום שלו, פרד מתפרנס כמנהל בחברה של חילוץ הטסה של ישראלים שנפצעו מחו"ל. מה ששומר אותו עם הרגליים על הקרקע, ונותן לו את הבטחון והנוחות להמשיך לחיות ביפו
ובעתיד גם את המקום לחזור מהעיר הגדולה לאשדוד.

המוזיקה היא מפעל חייו, זה מי שהוא וזה מה שהוא אוהב לעשות בחיים.

עוד בצבא השיק פרד EP של 6 שירים, למרות הקושי בלמצוא זמן וכסף.
הוא אוהב להתבטא. במילים, בכתב ואפילו עם הידיים. היכולת שלו להתמסר למשהו כזה עד הסוף עוצמתית בעיניו, "הגשמה עצמית על סטרואידים". הוא עוד לא בטוח שהוא מוזיקאי אבל הוא רוצה ולומד להיות אחד כזה, כי הוא מאמין שהוא בן אדם שיש לו הרבה מה להגיד.

המוזיקה נותנת לו להרגיש שייך. עוזרת לו לתווך בינו לבין עצמו ודרכה פרד לומד ומגלה את עצמו, את מחשבותיו ורגשותיו. בעיניו זה התיקון שלו, הוא מטפל בעצמו דרך האומנות ומנסה להטיב כמה שיותר ביצירתו. מכאן זה "שייך לבחירת המאזין וחסדי ה'". וכשבן אדם אחד אפילו מוצא את עצמו אפילו בשורה, זה נותן לו דלק לעוד שנתיים לפחות.

הוא מאוד מקווה שאחרים אהבו, אבל ללא ספק הוא עושה את זה קודם כל לעצמו ולא יעלב אם יופיע בכל הארץ בפאבים גם ל40-50 איש, הוא רואה בזה את היופי והטוב, ומי שמצטרף לחגיגה - ברוך ה'.

ובעוד שהמון אומנים עוטים על עצמם לא מעט מסיכות כדי לשמור על עצמם מחשיפה אמיתית, הוא לא רוצה להתכסות, פרד מתעקש על להיות הכי אמיתי שהוא יכול, ובלב ליבו מקווה שמסעו שלו ישיק בכמה נקודות עם מאיר אריאל, מורה הדרך שלו מרחוק.

מה השיר שבלב שלך?
"כואב לי אבל טוב לי"

האלבום החדש שיצא:

לפני כ5 חודשים ולאחר 3 שנות עבודה הוציא פרד את אלבום הבכורה שלו,
לאחר דחייה של שנה עקב המלחמה. אבל בעיניו, זה מדוייק. כל דבר בזמנו. בשבילו, האלבום הינו תעודת הזהות שלו בעולם המוזיקלי, המכיל עשרה שירים בהפקת יובל ארד ויונתן ביטון. האלבום נכתב על מי שהיה עד גיל 21, על אף שהתקדם מאז המקומות האלו, פרד ראה חשיבות בלחזור אליהם, לעבד אותם, ליצור ולהפיק אותם החוצה.

עם 20 אנשי צוות שנהפכו למשפחה שבאה לעשות כיף ביחד ולהפיץ את זה ברבים - מההפקה, לנגנים ועד אליו, פרד ערך מופע השקה לאלבום החדש. "לראות אנשים בלב פתוח בהופעה - ניצחתי. מישהו אמר לי אחרי ההופעה - היה פה תדר של אהבה"

הפחד לעמוד על הבמה ולהחשף עדיין שם, קיים, אבל כשאנשים באים ושרים את השירים שלו, הוא יוצא מההופעה הזאת עם בוסט לא הגיוני להמשיך לעשות פלאים. וכשאמא שלו שמחה בקהל ואבא שלו ראה שהבן שלו רציני ולא משחק - "נעשה שם תיקון פנימי".

ומה עוד צפוי לנו מפרד?

בימים אלו, יחד עם מפיקו יובל ארד הוא מסיים לכתוב את אלבומו השני - 'אלבום מהגרים' שני חברים שעוברים לעיר הגדולה המלאה בהזדמנויות ויופי, אפלה וחושך, וכשכל העולם מראה - הכל בא ועובר דרכו. התיקון שלו ממשיך, הוא מטפל בעצמו. הסשן הבא.

באלבום החדש שהוא כותב וצפוי לצאת לקראת 2026, הוא יוצא מעצמו. מביע את החיים דרך האנשים השקופים ומדבר על האמונה שמובילה אותו בדרך, בניסיון להכנס עמוק יותר לנבכי הנשמה שלו. לאמונה, האהבה, הכעסים והיצרים שבו.

ומעבר לכך, בימים אלו פרד עובד על ההופעות הבאות, בעיקר על אחת גדולה בעיר מולדתו אשדוד. ללא ספק יש למה לצפות מהראפר העולה. בקרוב.