רגע לפני גיל 27, דניאלה ישייב שגדלה כל חייה בבית בוכרי באשדוד ורק לאחרונה עברה עם ארוסה נתיב לראשון לציון - היא רקדנית לטינית המופיעה בבמות בכל הארץ ובעולם לצד אינסוף מחיאות כפיים.

אבל מאחורי החיוך הבטוח מסתתר מסע ארוך של פריצה, התבגרות וניפוץ מוסכמות אחרי שכל חייה הרגישה כבלתי נראת. "אני מרגישה שכל מה שאני עושה זה בשביל הילדה שהייתי".

"היום אני מרגישה אישה. פעם הרגשתי ילדה שקופה. בן הזוג שלי אוהב להגיד שאני הברווזון המכוער – ואני מסכימה איתו לפעמים. מבפנים, התחושה הזו עדיין קיימת, אבל בשטח אני מוכיחה לעצמי שאני כבר לא שקופה."

גב כפוך וחרדה חברתית

למרות הבמות והבגדים החשופים והצבעוניים, ילדותה של דניאלה הייתה ההפך הגמור, כשחוותה בדידות וחרדה חברתית שגרמו לה "ללכת עם גב כפוף, רק שלא יראו אותי או יחשבו שאני מוזרה". התחושה הזאת ליוותה אותה עד גיל 22.

את דרכה בריקוד התחילה בגיל 8, כשהגיעה עם משפחתה מתל אביב לאשדוד ונרשמה לסטודיו "נואל דאנס". למרות התנגדותה הראשונית, שם התחיל הקסם.

בהמשך התגייסה כלוחמת מעברים – מהלך יוצא דופן במשפחה הבוכרית שלה. אחרי השחרור, למדה קוסמטיקה רפואית במטרה להשתלב בעסק המשפחתי, ואף שיפרה אותו משמעותית.

אך אז הגיעה הקורונה, העסק נסגר, ודניאלה מצאה את עצמה בוחנת כיוונים חדשים אחרי שגם ככה הרגישה שהיא לא במקום שהיא רוצה להיות בו.

"הייתי נוסעת שעות רק כדי לרקוד"

דווקא דרך האינסטגרם נחשפה מחדש לעולם הריקוד. רקדניות שהגיעו לקליניקה המשפחתית החזירו לה את התשוקה.

אחת מהן היא אליסה שריקי, אלופת עולם לסלסה וסמבה, שהפכה לחונכת שלה. היא התחילה להגיע לשיעורים שלה בתל אביב, לנסוע שעתיים לכל כיוון – בהתחלה פעם בשבוע, ובהמשך כל ערב.

"במשך חצי שנה פשוט פחדתי. אמרתי לעצמי שאין לי מה לחפש שם. בסוף פשוט הלכתי. ומשם זה התגלגל."

דניאלה התבאסה שאין מקום לרקוד בו כך באשדוד, והבינה מאליסה שכדי להיות מורה בתחום צריך לפתח שם, להראות נוכחות ולהשתתף בהופעות ותחרויות, מה שהוביל את דניאלה ללכת בדרך הזאת כדי להביא את הריקוד בחזרה הביתה לעיר.

דניאלה החלה להתחרות – ובשנה הראשונה זכתה במקום הראשון בתחרות באילת. "השקעתי את כל הזמן, הכסף והאנרגיה שלי בזה", היא אומרת.

"לא הרגשתי שיש מקום באשדוד"

ההצלחה הבינלאומית לא איחרה לבוא: הופעות, קונגרסים, תחרויות בארץ ובחו"ל. "כשאני רוקדת אני מרגישה שאני נכנסת למצב של טראנס ולא זוכרת דבר אחד ברגע שאני יורדת מהבמה. אני אפילו לא זוכרת עם עשיתי חלקים מסויימים מהאנדרנלין."

וכשהיא ביקשה להביא את החוויה הזאת לאשדוד שם התאכזבה, "לא מצאתי סטודיו ריקוד באשדוד שנותן את האווירה הלטינית הנכונה.

המתנ"סים לא מתאימים. ריקוד לטיני צריך מקום שמרגיש כמו חו"ל – אווירה סקסית, פתוחה, עם ביטחון. ולא מקום שצמוד לו גן ילדים."

לא רק לרקוד - לעבור תהליך

היום, דניאלה מתמקדת בללמד. היא מלמדת סלסה, סמבה וטכניקות ריקוד לטיניות – אבל לא רק.

"הכי חשוב לי זה לשבור את תקרת הזכוכית הפנימית של הבנות שמגיעות אליי. בדיוק כמו שאני הייתי – ילדה שלא שמה בגדי ים או שמלה. אני נותנת להן כלים לבטא את עצמן, להרגיש בטוחות בגוף שלהן, להסתכל אחת על השנייה בלי לפחד. זה לא שיעור ריקוד – זה מסע פנימי."

בשיעורים שלה משתתפות גם נשים דתיות, עם חצאית וכיסוי ראש, שמרגישות בטוחות להוריד לרגע את השריון. "כאן הן מרגישות יפות, חופשיות, בלי גברים שיבחנו אותן. וזה בדיוק מה שאני רוצה ליצור."

התסמונת שממשיכה ללוות

למרות כל ההצלחות, דניאלה מודה שהתחושה של "לא עשיתי מספיק" עדיין רודפת אותה.

"הפריחה שלי הגיעה מאוחר יחסית – בגיל 22. ואני כל הזמן מרגישה שהזמן מתקתק. אני מסתכלת על אחרות, משווה, ומלקה את עצמי. אבל אני משתדלת להזכיר לעצמי: עשיתי הכי טוב שיכולתי, וזה בסדר."

לאחרונה התחילה ללמד בעצמה – תהליך שלקח לה זמן רב להתבשל איתו. "הפחד שלי היה שברגע שאהיה מורה, אפסיק ללמוד. אבל אני מבינה שגם בגיל 30 או 40 יש מה ללמוד. והיום, כשאני מלמדת, אני לא מרגישה שאני עובדת – וזה מבחינתי אושר."

"אני לא יודעת מי הייתי בלי הריקוד"

"כל מה שקיבלתי וכל מה שאני היום וכל השאיפות שלי זה רק בזכות הריקוד. אני לא יודעת מי הייתי אם לא הריקוד." מספרת דניאלה על חשיבות הריקוד בעולמה, ואת חשיבות ההכלה מצד בן הזוג אל מול התנועות והלבוש החושפני על הבמה.

"קודם כל הכרתי את בן הזוג שלי אחרי שהתחלתי לרקוד, והוא הכיר אותי כרקדנית. ואני חושבת שאם הוא היה מונע ממני לרקוד או לא היה מקבל את זה או את התלבושות - זה פשוט לא היה עובד ביננו. ובמקום לפתח אנטיות, הוא התחיל להצטרף וללמוד סלסה, ואפילו הוא יוצא לרקוד יותר ממני.

אני יודעת שזה לא מובן מאליו, גם את התלבושות, גם את הריקוד, את הקרבה שבריקודים, יש הרבה אנשים שאני יודעת שלא היו מקבלים את זה. אבל הוא סומך עליי ואני סומכת עליו. 

נתיב גם בא לכל ההופעות שלי, הוא כמו מיני מנטור מבחינתי, הוא מאמן אותי ומכוון אותי. הוא איתי לאורך כל הדרך והוא בא מתחום הספורט והוא לצידי. והדבר הכי חשוב לו שאני אהיה שמחה ושאצליח."

השקעה בדור הבא

החלומות הבינלאומיים בריקוד אולי קצת נרגעו, אבל נולדו חלומות חדשים.

"אני רוצה להשקיע בעסק שלי, ולהיות שם בשביל נערות שחושבות שלא רואים אותן. להפוך אותן לנשים עם ביטחון עצמי, שאוהבות את עצמן. זה הכי חשוב לי כרגע. כל השאר – הופעות, גברים, סושיאל – זה בונוס."

"בתור נערה שאבא שלה אמר לה 'תמחקי את הפייסבוק והאינסטגרם, את שמה חצאיות ולא הולכת לצבא'. אני אוהבת את אבא שלי, אני יודעת שזה בא מרצון לדאוג לי, אבל זה גרם לי להיות מאוד סגורה ופחדנית.

אני יודעת שיש עוד נערות כאלו ובא לי להיות שם בשבילן. אני רואה את הריקוד כהתפתחות אישית מאשר אומנות."