בתחילת החודש הלך לעולמו חיים נחום ז"ל כשהוא בן 61 במותו.

חיים היה דמות מוכרת ואהובה בעיר, איש של עבודה קשה, יושרה וטוב לב. בעל מוסך מיליניום – לא רק מוסך, אלא מקום שבו נרקמו יחסים של אמון, משפחתיות וקרבה כשהלקוחות ראו בו כבר כחבר. עם התפשטות הבשורה על לכתו הפתאומית, רבים הגיעו להספיד את האדם שלא רק תיקן רכבים, אלא גם לבבות.

רחל נחום, אחותו הגדולה, מספרת בקול חנוק על קשר עמוק: "הוא תמך בנו ברמות שקשה להסביר. כל כך אהב אותנו ואת הבת שלי. תמיד הגיע כשהיינו צריכים. קשר חזק וקרוב מאוד". היא נזכרת בו כילד טוב, בעל שיער אפרוחי ועיניים בורקות. כשעוד בתעודת בית הספר היה לו כתוב "ישר ואחראי".

ישר ואחראי:

כבר בגיל 15 בחר בדרך שלו, עזב את התיכון והלך ללמוד מכונאות. "הוא השתלב מהר, ידעו שאפשר לסמוך עליו. אחר כך גם השלים בגרויות – כי הוא רצה, כי הוא ידע מה הוא שווה".

חיים לא היה רק בעל מקצוע – היה איש של נתינה. "בלי לעשות רעש, תרם לבית הספר של אשתו, עזר איפה שצריך. כל שבת היה בטיול בארץ, הרים ידיים לשמיים עם חיוך רחב. הוא פשוט אהב את הארץ".

על המחלה שתקפה אותו – קרויצפלד-יעקוב, מחלת מוח ניוונית נדירה וקטלנית – מדברת רחל בכאב עמוק. "ברגע שגילו לו – הוא ידע. הוא פשוט אמר 'אני גמור' – ואני נפלתי. זה מבהיל. אין לזה חסד. אין רגע נשימה. כל כך מהיר, כל כך אכזרי". השוק היה גדול, במיוחד כיוון שלא מדובר בסרטן.

"לאנשים קשה להבין. והכי קשה – שהוא ידע. שהוא הרגיש שזה הסוף. זה מזעזע". היא מדברת על האכזבה ממערכות המדינה, שלא נתנו מענה כי היה 'צעיר מדי'. "הגיל פעל לרעתו. זה מקומם".

"מי יתן וברוב חיינו, נפגוש את אלו הטובים - שיודעים להעריך"

על אף שהיה בן הזקונים, חיים היה אחראי ודואג והסביבה הייתה קשובה לו. הוא ידע להעריך, כל דבר וכל אדם. וכשהרגיש שפגש באנשים שלא כאלו, היה מתרחק בשקט. בלי לעשות רעש או לזלזל. "מי יתן וברוב חיינו, נפגוש את אלו הטובים - שיודעים להעריך" כתב ואיחל פעם חיים ז"ל.

יונית, אשתו, מדברת בגילוי לב. "הוא תמיד שמר והגן עליי. התייחס אליי כמו אל נסיכה. הוא ידע להרגיש אותי, לתת לי את המרחב ולדחוף אותי כמה שצריך כדי לעשות את כל מה שאני רוצה.

הוא שמר עליי מאוד, דאג שדברים שיכולים להלחיץ אותי לא יגיעו אליי. היום אני לא יודעת להגיד כמה שזה טוב, ממקום של חוסן, כי כשהוא הלך - הקרקע נשמטה לי. אבל הוא עשה זאת מאהבה גדולה מאוד."

"אם אין סיבה שלא לעזור – אז למה לא?"

היא מספרת איך אחרי מותו התגלה לה שחילק מעטפות כסף לאנשים שהיו זקוקים – בשקט ולא רצה שיספרו לאף אחד. "זה היה הוא. אם אין סיבה שלא לעזור – אז למה לא?", וחוזרת ואומרת, "לפני הכל - חיים היה בן אדם. במוסך שלו היה משפט בהשראת שיר שהכרתי לו, 'אם' (מאת: רודיארד קיפלינג). 

"המוטו שלי - מאז שאני זוכר את עצמי, לפני הכל - הייה אדם."

בחודש האחרון לחייו, כשהמחלה כבר החלה לחדור פנימה, עוד הצליח לשמור על תפקוד. "הוא התקלח לבד, התעקש לעזור. למרות הכל. אבל ראיתי אותו נאבק, מנסה להחזיק. המוח שלו – שהיה כל כך חד – התבלבל. הוא אמר לי: 'אני כבר לא אותו חיים של פעם'".

היה לו לב של זהב וידיים של זהב. "כשאינסטלטור רצה לפרק את הבלטות בגלל סתימה, הוא עשה את זה לבד. בלי רעש, בלי מהומה – כמו שתמיד עשה. בשקט. מדויק. באהבה".

רחל תמם, חברה קרובה של המשפחה, מספרת על אדם נדיר. "ביום הולדת האחרון שלי חיכיתי לברכה שלו. הוא תמיד ידע לנסח ברכות מדויקות, מרגשות. הפעם כתב רק שלוש שורות, אמר שהוא לא במיטבו. התקשרתי מיד – ופתאום הכל התחיל להתבהר". 

הלקוחות ראו בו חבר

"בסופו של דבר עבר חודש מהרגע גילו לו את המחלה עד שהוא נפטר. בשבועיים הראשונים, כשהגיעו עוד הרבה אנשים להפרד והוא תיפקד, היו לו חשקים למאכלים שהוא בדרך כלל לא אוכל, כמו פלאפל." רחל מספרת, "הוא ידע שאי אפשר להלחם במציאות." וכשאף יום הוא לא כמו קודמו ואין לדעת, היא מספרת על כשבוע וחצי לפני שנפטר -

"הוא ממש אהב את השיר 'עד הקצה' של דנה ברגר, והשמעתי לו את השיר כשהוא במיטה, וחיים כבר לא יכל לדבר או לזוז. והרגשתי פשוט איך בסוף השיר הוא מנסה לשיר גם. אני לא יודעת להסביר את זה, אבל הרגשתי שהוא מנסה להזיז את הפה ולדבר".

רחל זוכרת את חיים ז"ל כאיש של רוחב לב, כזה שידע לחבר בין אנשים – גם דרך המוסך. "הוא היה עושה על האש במוסך, מזמין לקוחות, חברים, משפחה – כולם היו באים. הלקוחות ראו בו חבר".

מותו של חיים נחום ז"ל הוא לא רק אובדן אישי למשפחה – הוא חסר של דמות מופת בקהילה. אדם שבחר כל חייו להיות אדם. לא סיסמה, אלא דרך חיים. אחד שידע להרים אחרים, גם כשהחיים הפילו אותו.

וכשהוא במקום טוב יותר, העולם נשאר עם הזכרונות ממנו, הנתינה והערכים שבהם דבק כאדם בחייו - כשהוא לא הפסיק לאהוב, לתקן, לעזור ולתת. 

חיים נגע בלבבות רבים – ויישאר שם תמיד.