בגיל 18, אבי רוזנפלד שגדל באשדוד ובריטניה, הוא נווד מקצועי שמטייל עם לב פתוח בעולם.

בגיל חודשיים עלה עם משפחתו לאשדוד, שם למד בתלמודי תורה ברובעים החרדיים ח’, ג’ וז’. כשהיה בן 11 חזר לבריטניה, ובגיל 13 נכנס לישיבה של חסידות גור. אלא שבגיל 15 התחיל להבין שיש עולם נוסף מחוץ לכתלי הישיבה – והחל לגלות אותו.

“התחלתי להיחשף לעולם", הוא מספר. “בהתחלה זה היה דרך ספרים – ג'ונגלים, מסעות – ובמקביל טסתי הרבה עם ההורים. אפילו כשעזבתי את הישיבה, הם תמכו בי, גם כלכלית. בהמשך, כשטיסות נהיו יקרות מדי, עברתי לטיסות עם עצירות והתחלתי ליהנות גם מהעצירה עצמה. בגיל 16 כבר טסתי למרוקו בטיסה של 80 שקל. משם הכול התחיל".

מאז הספיק לטייל בלא פחות מ־50 מדינות. בינהן - אוקראינה, לוקסמבורג, מולדובה, ירדן, עומאן, ארמניה, פורטוגל, סינגפור, וייטנאם, מלזיה, הודו ו… טוב, אתם רואים לאן זה כבר הולך. והיעדים הבאים שאליהם אבי הולך הם אבו דאבי ואזרבייג'ן, שתהיה המדינה ה־51.

למרות גילו הצעיר, אבי לא נרתע ממסעות אתגריים – בעיקר כאלה שישראלים לא יכולים להיכנס אליהם. החזקה באזרחות שווייצרית ובריטית מאפשרת לו להגיע גם למדינות כמו סעודיה, מלזיה ועומאן.

“אני נהנה ממדינות מסוימות לזמן קצר, ואז חוזר לעוד כמה ימים או שבוע. באיחוד האמירויות הייתי 16 פעמים. באירופה עשרות פעמים. התחלתי לספור מדינות רק מגיל 16 – וכולן, עד האחרונה, טיילתי בהן לבד".

את התיעוד הוא מעלה לרשתות רק בדיליי: “יש לי גם עוקבים ערבים, אז אני משתדל לא להעלות בזמן אמת. אני מתעד המון תוכן ומעלה לאחר מכן".

היציאה מהעולם החרדי:

“בישיבה לא הייתי מהלמדנים הכבדים, הייתי ממוצע. בלונדון הכרתי חברים, יצאנו למקומות כמו הביג בן, התחיל להיפתח לי הראש. ראיתי שיש עולם אחר. לאט לאט עזבתי. אני לא אוהב להגדיר את עצמי, אבל מי שמסתכל עליי יגיד שאני מסורתי.

אני אומר – נולדתי יהודי ואמות יהודי. לא תמיד אני הכי שומר, אבל אני משתדל להניח תפילין ולעשות קידוש בשבת. אני מכבד כשאני בסביבה דתית. מאמין באלוקים – אבל להיות חרדי? זה כבר יותר מדי”.

"אבא שלי - החבר הכי טוב שלי"

למרות המרחק, הקשר עם המשפחה נותר חזק. “אבא שלי – החבר הכי טוב שלי. אין לו וואטסאפ. אנחנו מדברים במיילים ובסקייפ. כל שנה אני לוקח אותו לטיול – שנה שעברה לאיסלנד, השנה לפולין, ובשנה הבאה – לסין".

הבורא תמיד איתו במסע:

הרפתקאותיו הובילו אותו לא פעם לסיטואציות מסוכנות. אחת מהן התרחשה באוקראינה, בזמן המלחמה.

"כשקמתי לפנות בוקר לאוטובוס לשדה התעופה, כמעט פספסתי אותו. התפללתי לאלוקים ממש – פתאום הייתה מונית זמינה. רצתי לתחנה, והאוטובוס בדיוק איחר בחמש דקות. אני מאמין שזה בזכות האמונה.

אני תמיד מסתובב עם דגל ישראל קטן בכיס שלי, תמיד. הייתי בירדן גם, ובמעבר גבול הפקיד הישראלי אמר לי שזה ממש מסוכן מה שאני עושה להכנס עם דגל ישראל לירדן והוא לא הבין ואני התעקשתי. בשיקוף שעשו לי בירדן ראיתי שהפקיד לבד שם, וכשהוא שאל על התפילין נתתי לו 5 דינר והוא פשוט נתן לי לעבור."

ובוא נדבר ת'כלס, אי אפשר שלא לשאול מאיפה הכסף.

“אם תיכנס לחשבון הבנק שלי – תראה כלום. עד לא מזמן הייתי מנהל מכירות בבריטניה, אבל הברזתי יותר מדי לטיולים… אז עזבתי. עכשיו אני עובד בעבודות מזדמנות והקמתי עסק קטן של בניית מסלולים למטיילים.

למדתי לסגור טיסות ומלונות בצורה הכי זולה שיש. חוץ מזה – ההורים עוזרים, ואם נתקעתי, תמיד יש למי לפנות".

יש רגע מפחיד שקרה לך בכל הטיולים?

גם החוויות הפחות פשוטות מגיעות כשהוא בוחר לטייל דווקא במקומות שאינם ידידותיים ליהודים: “נסעתי לסעודיה עם חבר חסיד. ביקשתי ממנו שלא יתלבש כחרדי – והוא בכל זאת בא עם פאות, כיפה וחליפה.

בהתחלה כיבדו אותנו, אפילו רצו סלפי. אבל בערב, ברחובות ריאד, התחילו קריאות אנטישמיות. המשטרה לא עזרה, גם לא המאבטחים. לבסוף הצלחנו לברוח לרכבת ולחמוק ברגע האחרון. חזרנו למלון ואמרתי לו שמעכשיו הוא יוצא רק עם כובע, ומאז לא דיברו איתנו יותר."

ויש רגע טוב שנשאר איתך?

“99% מהאנשים בעולם הם אנשים עם לב זהב. בטיול בסין נכנסתי למסעדה מקומית. בעל המקום הבין קצת אנגלית, התלהב מזה שאני מבריטניה והזמין אותי למחרת להוט פוט – ארוחה סינית מסורתית. זה רגע שהולך איתי. המון מקומות, המון אנשים – ובסוף, הלב האנושי זה מה שנשאר".

ומבין כל המדינות, איזו מדינה פחות אהבת?

"טסתי למיאמי לפני כשנה וחצי. ידעתי שארה"ב יקרה והכל, ודיברתי עם משפחה רחוקה להתארח שם. נכנסתי למסעדה ישראלית לקנות שקשוקה, ובסוף ביקשתי חשבון וראיתי 30$ לשקשוקה קטנה ופיסת לחם, ואמרתי לעצמי שאני לא חוזר לשם בקרוב. זה יקר מדי ויש דברים הרבה יותר מטורפים בעולם. 

בגלל שאני מטייל בעולם, מאוד התחברתי לדרך של חב"ד, ואם אני אטוס לארה"ב זה בשביל הרבי וציון הקבר שלו שנמצא בניו יורק."

"99% מהעולם - אנשים עם לב זהב"

"בגלל שאני טס במיוחד למקומות רחוקים, נגיד בתאילנד אני פוגש ישראלים והם המומים מהגיל שלי. זה לא קשור לגיל, זה קשור למי שאתה ואיך שאתה בא.

במקומות נדחים, למשל באיזה איזור סגור בסין, הם בחיים לא ראו בן אדם לבן בלי עיניים מלוכסנות, והם רצו בלי הפסקה לעשות איתי סלפי והזמינו אותי לצהריים. בכלל אני תמיד אומר - 99% מהעולם אנשים עם לב זהב."

ולא קשה לך לפעמים?

"לפעמים כן, יש בדידות. אתה מרגיש שזהו, אתה לבד. לפעמים אתה מגיע למקום מבלי לקרוא עליו מספיק לפני ואתה רואה שהמקום שונה לגמרי. פתאום זה לא כמו שאתה מתכנן וזה עולה יותר, ובכלל, הכל אחרת.

כשאני מרגיש שהרבה זמן לא ראיתי את המשפחה אני פשוט טס לשם, אומר שלום וממשיך הלאה. אצלי הכל עובד בספונטניות. המנוי שלי בוויז אייר נותן מאפשר לי לסגור טיסה רק 3 ימים לפני."

יש לך טיפים למי שרוצה לטייל לבד?

“לכתוב מראש בקבוצות מטיילים בוואטסאפ – לעדכן שאתה מטייל. לישון בהוסטלים, לא במלון – כך פוגשים אנשים. לצאת לברים, לדבר עם מקומיים. במזרח – בית חב”ד זה אחלה מקום לפגוש ישראלים. לפעמים נתקעים לבד, אבל זה זמן מעולה לחשבון נפש. חופש נפשי אמיתי”.

ומה החלום שלך?

"החלום שלי זה להגיע לכל 193 המדינות בעולם, למרות שיש יותר שלא באו"ם. ואפילו כשאסיים עם כל זה אז לחזור למדינות. כי אני פשוט נהנה מזה מאוד."

ולסיום - מה למדת מכל המסע הזה?

"אני בטוח שמאוד התבגרתי מכל זה, במיוחד מלהסתדר ולתכנן את הכל לבד. אני יכול להיות מחוץ בית כמה חודשים, מה שחריג לאנשים בגילי. זה פתח אותי להכיר יותר את העולם, לפני זה לא ידעתי כלום על העולם, הייתי במקום מאוד סגור.

כמו מה שאמרתי על זה ש99% מהאנשים עם לב זהב. תמיד חשבתי שכל הערבים שונאים אותנו, אבל זה ממש לא ככה. אני מת על התרבות שלהם, המנטליות והכנסת האורחים שלהם."

למעקב אחרי המסע של אבי דרך האינסטגרם