הילדות שלא היתה לי - עדותו של ניצול השואה משה שלכטמן

$(function(){ScheduleRotate([[function() {setImageBanner('e042393a-271b-4f4c-8795-34a1f38497a0','/dyncontent/2021/9/13/844174a8-9727-430e-8da4-d907a8a8cfba.gif',13267,'',525,78,true,20074);},15],[function() {setImageBanner('e042393a-271b-4f4c-8795-34a1f38497a0','/dyncontent/2021/8/16/b741dacb-a724-4c74-80b2-d78024c465cf.gif',13230,'',525,78,true,20074);},15],[function() {setImageBanner('e042393a-271b-4f4c-8795-34a1f38497a0','/dyncontent/2021/8/13/45e71d77-e328-4559-82cd-681727937afa.gif',13275,'',525,78,true,20074);},15],[function() {setImageBanner('e042393a-271b-4f4c-8795-34a1f38497a0','/dyncontent/2021/9/5/4a5f6520-8c8e-4995-bf9f-8d68c444830d.jpg',13214,'',525,78,true,20074);},15],[function() {setImageBanner('e042393a-271b-4f4c-8795-34a1f38497a0','/dyncontent/2021/9/16/96fe45d3-cfe2-4128-8f51-2de379ed635e.gif',13353,'',525,78,true,20074);},15]]);})

ערב יום הזיכרון לשואה והגבורה - סיפור גבורתו של ניצול השואה משה שלכטמן, שאחרי 60 שנה, מספר את סיפורו האישי מהשואה

משה שלכטמן בזמן השואהכתב יעקבי שמעון על פי עדותו וסיפורו של משה שלכטמן

זכרון השואה – הילדות שלא היתה לי

הרבה שנים עברו עד שהצלחתי להתגבר על הרתיעה שהיתה לי מלכתוב או לספר על ילדותי בשואה.

למעלה משישים שנה לא דיברתי על העבר שלי וגם משפחתי לא ידעה מה עבר עלי בתקופת השואה. לימדו אותי להדחיק, לשכוח. לא רציתי לזכור. הייתי עצוב. כל מה ששאפתי אליו היה לחיות חיים רגילים. לא לזכור את כל התלאות והטראומות שעברתי. אבל חלק מהאירועים נחרטו בזיכרוני ולעולם לא יימחקו.

שאלתי את עצמי לא פעם – איך אפשר לחיות כך? לחיות ולא לספר דבר. להתכחש. לחיות כאילו כל מה שעברתי לא היה קשור אלי בכלל.

נולדתי ב-1930 בן יחיד להורי שמעון ודבורה שלכטמן. גרנו עם סבי וסבתי ועוד קרובי משפחה בוילנה. סבי ודודי (אח של אמי) היו רבנים. 

עם פרוץ המלחמה בפולין בשנת 1939 גוייס אבי לצבא הפולני. הוא נפל בשבי הגרמני אך הצליח לברוח וחזר לווילנה. עוד לפני פרוץ המלחמה בבלטיות ביוני 1941, הגיעו לביתנו אנשי ה-NKVD (השב"כ הסובייטי) ולקחו את אבי. עקבותיו נעלמו ואני נותרתי לבד עם אמי. כמה ימים אחר כך ב-22/6/41 הגיעו הגרמנים לווילנה. יום יום נתלו כרזות ברחובות עם חוקים והגבלות ליהודים כמו ענידת טלאי צהוב ועוד. הליטאים, בחסות הגרמנים, התחילו להשתולל והיכו ביהודים עד זוב דם או עד המוות. תוך זמן קצר פורסם צו בו נרשם כי כל היהודים בעיר צריכים לעזוב את בתיהם ולעבור לגטו.

החיים בגטו היו קשים. הצפיפות היתה איומה. אנשים שכבו בחדרי מדרגות, במדרכות ברחובות.  המזון והמים בצמצום רב. מפאת הצפיפות והתנאים הקשים מתו הרבה אנשים בבתים וברחובות. אנשים עברו לידם כאילו זה ענין שבשגרה. אף אחד לא ידע מה צפוי לו ביום שלמחרת.

יום אחד הכריזו הגרמנים כי מי שיתנדב לעבודה יקבל תנאים יותר טובים.  אנשים האמינו להבטחות האלו ונרשמו. מאוחר יותר התברר להם כי נפלו למלכודת.  בנובמבר 1941, בעת שהיהודים חשבו שהם יוצאים לעבודה הסתבר שנלקחו ליער פונאר ונרצחו שם בבורות ההריגה. הגרמנים ארגנו, כביכול, טיולים לילדים. הקבוצה הראשונה יצאה וגם חזרה זאת כדי שההורים יתנו אמון בטיולים. הקבוצה השניה יצאה אך לא שבה חזרה לגטו. מדי פעם נערכו אקציות. בכניסה לגטו הסתובבו ליטאים וגרמנים שהעלו על משאיות נשים, ילדים וזקנים. האלה הוסעו בדוחק רב, ללא מים וללא מזון, ישר לפונאר – שם נרצחו. באחת מן האקציות כאלו נלקחה אמי ולא שבה עוד. נותרתי לבד בעולם והייתי בן 9.

משפחת גיטלמן שהיתה קרובה למשפחתי דאגה לי ובשלב יותר מאוחר גם הכניסה אותי לבית היתומים שהוקם בגטו ע"י יהודי הגטו. שם דאגו שיהיו ליתומים תנאים מינימליים של מזון. הרבה אירועים מהתקופה הזאת נמחקו מזיכרוני. 

לאחר תקופה של שקט יחסי חזרו האקציות. בשנת 1942 נלקחו גם בני משפחת גיטלמן לפונאר ושם נרצחו. הם ידעו שהם הולכים אל מותם ודאגו לתת לי כתובת של איכר גוי זקן שהם הכירו. הם תדרכו אותי איך להגיע אליו והזהירו אותי ללכת אך ורק דרך היערות על מנת שלא אתפס. מיד אחרי האקציה הזו יצאתי בדרכי אל הגוי בכפר הרחוק כעשרה ק"מ מוילנה. שמו היה פרנק ליסובסקי. כשהגעתי אליו הוא היה מופתע ומבוהל לראות אותי, ולאחר שנרגע הכניס אותי למקום מסתור שהיה למעשה בור בתוך מרתף הבית שלו. היו תקופות קצרות של שקט שבהן הייתי חוזר מדי פעם לגטו. פרנק היה לוקח אותי בשעות הלילה בעגלה שלו ומביא אותי לגטו. הייתי ילד קטן ורזה, לכן טיפסתי על כל המכשולים כמו חתול ונכנס לגטו. פרנק פחד מאד מהגרמנים ולכן לא רצה להסתירני בביתו באופן קבוע, אבל אחרי כל אקציה של הגרמנים הייתי חוזר אליו שוב ושוב.

משה שלכטמן

בתקופות האלה בגטו השתייכתי לקבוצת עבודה של ילדים שגילם עד גיל 14. עבדנו בכל מיני עבודות מזדמנות, כמו למשל ניקוי קרונות משא בתחנת הרכבת. לפעמים היו אלה קרונות עם גרמנים פצועים.

עבדנו גם במטבח, קילפנו תפוחי אדמה בחדרי מדרגות. אני זוכר שכשעבדנו בתחנת הרכבת, גנבנו תפוחי אדמה, בצל ומלח והחבאנו אותם מפחד הגרמנים. מי שנתפס חטף מכות רצח. היו מקרים שחייל גרמני ירה בילדים שנתפסו מבריחים אוכל לגטו. למרות הפחד המשכנו לצאת ולחפש אוכל - לא היתה לנו ברירה.

המצב בגטו הלך והחריף. הגרמנים המשיכו לשלוח אנשים לפונאר והתחושה היתה שהסוף מתקרב. החיים היו קשים מאוד. אנשים חיפשו מקום מחבוא בכל מיני מקומות. מי שנתפס נשלח מיד לפונאר.

חזרתי לביתו של פרנק, לבור במרתף. פרנק פחד מאוד והיה מסוכן להישאר אצלו. הגרמנים היו פולשים לבתי האיכרים הליטאים, חומסים מהם דברי מזון ומצרכים שונים ובמקביל עורכים גם חיפושים בבתיהם.

פרנק החליט להחזיר אותי לגטו ובהגיענו לשם ראינו משאיות, עליהן הועמסו גברים נשים וילדים שהובלו לפונאר. פרנק ידע שהיהודים מובלים להשמדה ולכן לקח אותי בחזרה לביתו. אילו נתפסנו היו רוצחים לא רק אותי אלא גם את פרנק ובני משפחתו.

את שנתי השלושה-עשרה העברתי אצל פרנק. פרנק ארגן מסתור נוסף בפינת המרתף ועליו הניח כל מיני חפצים על מנת שלא יבחינו בו. רק בלילה כשהיה שקט מסביב, הרשה לי לצאת להתפנות ואז יכולתי לנשום אויר צח ולהביט בכוכבים.

את הארוחה היחידה שאכלתי בכל יום קיבלתי מפרנק רק בשעות הערב. את משפחתו לא ראיתי מעולם. פרנק דאג שאף אחד לא ידע על קיומי גם לא בני ביתו.

שנה שלמה חייתי במסתור הזה אצל פרנק. שנה שלמה כמו בצינוק שכל גודלו כשלושה מטרים רבועים. שנה שלמה בלי להוציא הגה, בלי ספרים, בלי משחקים, בלי קשר עם העולם החיצון. שנה שלמה בלי אור, בלי אוורור ובדממה מוחלטת.

בפינה העליונה של המרתף היו אמנם חרכים צרים מהם בקע מעט מאד אור ונכנס קצת אויר אך רוב הזמן הייתי בחשכה ובהרגשת מחנק. לפעמים שמעתי קולות של בני הבית או צעקות של זרים ואז הייתי מתכנס בתוך עצמי ורועד מפחד.

את זמני העברתי במחשבות נוגות על גורלם העגום של בני משפחתי, שנספו על ידי המרצחים הגרמנים ועל ידי הליטאים משתפי הפעולה, בני העוולה ימ"ש. חשבתי על גורלי ומה צופן לי העתיד. הייתי בן 13 ואמור לחגוג בר-מצווה, להתעטף בטלית, להניח תפילין, לקרוא בספר התורה.

היו אמורים לשיר לכבודי, לשמוח איתי ומעכשיו מה יהיה? שקעתי בדמיונות על עולם יפה יותר, על חיים של חופש, על השמש והציפורים החופשיות בשמיים. בליל מחשבות והגיגים מהולים בחרדה תמידית ודאגה מפני הגרוע מכל.

לפעמים נערכו חיפושים ע"י הגרמנים בעקבות הלשנות ואז פרנק היה בא במהירות ודוחף כל מיני חבילות וצרורות לתוך המסתור כדי לכסות אותי. החשש הגדול היה מפני הלשנות של הליטאים הפנאטיים, עושי דברם של הגרמנים.

הוי כמה שפרנק חשש מהם ועשה הכל כדי שאף אחד לא יידע על קיומי, אפילו לא בני משפחתו שאותם אף פעם לא ראיתי. מדי פעם פרנק היה מבשר לי על התקדמותם של הרוסים ועל בריחתם של הגרמנים. דבריו העניקו לי עידוד, תקוה וכוח להמשיך ולהחזיק מעמד. התפללתי לגאולה. כך היה עד יולי 1944 שאז הגיעו הרוסים לוילנה.

בוקר אחד נכנס פרנק והודיע לי שהרוסים נמצאים כבר בווילנה. זאת היתה הפעם הראשונה שהרשיתי לעצמי לבכות. פרנק חיבק אותי, נתן לי לחם, חולצה ומכנסיים ויצאתי לדרך - לווילנה.

הלכתי בצד הכביש בו צעדו חיילים רוסים חמושים, שום דבר כבר לא הפחיד אותי. ואז ניגש אלי קצין רוסי, הסתכל עלי ושאל "אתה יהודי?" השבתי בחיוב "אני יהודי". סיפרתי לו שהייתי בגטו בווילנה ואיך הסתתרתי אצל גוי פולני וציינתי שאני בדרך חזרה לווילנה לחפש קרובי משפחה.

הקצין אחז בידי, ליטף אותה ואמר "גם אני יהודי" ודמעות זלגו מעיניו. הוא שאל אותי אם אני רעב והציע שאצטרף אליו, לא חשבתי הרבה. אחרי הכל הייתי לבד בעולם ואני בסך הכול בן 14. עניתי מיד בחיוב. הלכנו ביחד למפקד הבכיר. הקצין דיבר עם המפקד ולאחר מכן פנה אלי והציע לי להישאר כחניך בצבא הרוסי. גם הפעם השבתי בחיוב. רציתי שמישהו ידאג לי וימלא את מקום הורי שחסרו לי.

כך הפכתי לחניך בצבא הרוסי משנת 1944 עד 1946. סוף סוף היה לי מקום משלי. לא הייתי לבד. הייתי עם החיילים. אלא שאז התעוררה בעיה, סבלתי מסיוטים והייתי בוכה וצועק בלילות. צעקתי בסיוטים הליליים כי חלמתי שרודפים אחרי, רוצים לתפוס אותי, להרוג אותי. כך היה כל לילה. החיילים שישנו לידי התלוננו ואז העבירו אותי למקום אחר. הקצין היהודי לקח אותי לרופא. סיפרתי לרופא מה עבר עלי בזמן המלחמה. היו לי הרבה שיחות עידוד מהרופא ששכנע אותי להניח לזיכרונות, להדחיק אותם, לחשוב קדימה ולפתוח בחיים חדשים.

עם הזמן פחתה החרדה ופחתו הסיוטים. התברר לי שהרופא היה יהודי וגם בני משפחתו נרצחו בשואה. אחרי כחצי שנה של טיפול פסיכולוגי יכולתי כבר לישון בשקט ולהתנהג כילד רגיל. הטיפול כנראה עזר אבל גם גרם לי לשכוח חלק מהעבר שלי ולא לספר למשפחתי את מה שעברתי במלחמה.

בזמן היותי חניך בצבא החלטתי לנסוע לבקר את מצילי ומושיעי מר פרנק לו אני חב את חיי. נסעתי ברכבת עד לכפר ושאלתי אודותיו. נאמר כי הוא נפטר. לא הכרתי את משפחתי ומפחד מפני הליטאים חזרתי לבסיס.

מפקד האוגדה הציע לשלוח אותי למוסקבה לבית ספר צבאי מיוחד. הסכמתי. הגעתי למוסקבה אך שם התחרטתי והחלטתי לא ללמוד בבית הספר הצבאי. חזרתי לווילנה.

הגעתי לוילנה בשנת 1946. המראה שנגלה לעיני היה מחריד. הרס מוחלט, חורבן. חיפשתי את הבית שלי. מצאתי את המקום שהיה בעבר בית הכנסת של סבי. מבית הכנסת נשארו רק העמודים. זכרתי שהבית שלנו היה בסמוך לבית הכנסת. הגעתי למקום בו היה ביתי. נותר שם רק גל אבנים. לא ידעתי מה לעשות וחשבתי שאולי אחזור לצבא.

הלכתי לכיוון הרכבת ובדרך פגשתי אישה שעמדה ליד ביתה. ביקשתי ממנה מים. היא הסתכלה עלי ושאלה אם אני יהודי. כשהשבתי בחיוב, שאלה מה אני עושה כאן. הסברתי לה שבאתי לחפש את הבית שלי ואת המשפחה שלי. היא אמרה שבעלה יחזור בערב מהעבודה והזמינה אותי להיכנס לביתה.

כשבעלה הגיע שוחחנו ארוכות והסתבר שהוא הכיר את קרובי משפחתי וסיפר שאף אחד מהם לא שרד. הוא הציע לי להישאר בביתו וכך אוכל להמשיך לחפש את בני משפחתי. לצבא כבר לא חזרתי. פגשתי ניצולים שחיפשו בני משפחה. היכרתי ניצולת שואה ועברתי להתגורר אצלה. נרשמתי והתקבלתי ללימודים בבית ספר מקצועי במגמת מוסיקה.

בשנת 1947, תוך כדי הליכה ברחוב פילימו בווילנה פגשתי את המפקד שלי מהיחידה הצבאית בה הייתי חניך. הוא שמח לראותני והזמין אותי לביתו. מאז ביקרתי אצלם פעמים אחדות. אשתו קיבלה אותי בחום רב והיתה מכינה לי מאכלים שאני אוהב.

באחד הביקורים בביתם הציעו לי לעבור לגור אצלם ואמרו "תחיה אצלנו כאילו היית בננו". שמחתי שיהיה לי בית קבוע ומישהו שידאג לי ולכן עברתי לגור איתם. אחרי זמן מה הם אימצו אותי באופן רשמי ושינו את שם משפחתי לשם שלהם. סיימתי את לימודי והתחלתי לעבוד כמוזיקאי ולקבל משכורת. ככל שהתבגרתי העסיקו אותי מחשבות ושאלות על קיומי. מי אני? האם אני יהודי או גוי? למי אני שייך? 

בוקר אחד השארתי להם מכתב בו הסברתי שאני חייב לעזוב אותם ולחזור למקורות. הודיתי להם על כל מה שעשו למעני. התחברתי לשרידי הקהילה היהודית. כעבור זמן מה נפגשתי עם אבי המאמץ בווילנה והוא ניסה לשכנע אותי לחזור לביתם. לא הסכמתי. מדיבורים יפים וניסיונות שכנוע הוא עבר פתאום להיות כעסן ומאיים. ברגע זה הבנתי שעם כל הכאב על מה שעשיתי להם, אסור לי להיות איתם בקשר.

שנים רבות עברו מאז ואני עדיין שואל את עצמי מהיכן לקחתי את הכוח לעמוד מולו ולא להיכנע, והכל כדי לחזור ולהיות יהודי, ניגשתי לארכיון של העיריה, הוצאתי מסמכים והחזרתי לי את שם משפחתי המקורי – שלכטמן.

בשנת 1958 מיד לאחר הסכם גומולקה עזבתי את וילנה ועברתי לפולין. גרתי בעיר ולבזיך שבפולין ועבדתי כמורה למוזיקה בבית ספר יהודי. שם פגשתי את סימה, ניצולת שואה אף היא. באנו בברית הנישואין ובשנת 1960 עלינו ארצה. השתקענו באשדוד וכאן נולדו לי 3 בנות, 8 נכדים ו-2 נינות.

זאת נקמתי בנאצים.

 
$(function(){ScheduleRotate([[function() {setImageBanner('6264d0bc-de10-4685-bbd5-d221bde4924e','/dyncontent/2017/6/1/c41baeb6-e29b-4415-b67b-b3940dd9bdf5.gif',1807,'',525,78,true,18157);},15],[function() {setImageBanner('6264d0bc-de10-4685-bbd5-d221bde4924e','/dyncontent/2017/6/5/ddc064ee-648d-4ba4-ad6e-72da51a98ff7.jpg',1808,'',525,78,true,18157);},15]]);})
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה