"אז איך עבר עליכם סוף השבוע", אני שואלת אותם במפגש השלישי שלנו.

"אפילו את מנעול הדלת לא פתחתנו כל השבת. סתם ישבנו בבית ולא עשינו כלום", היא עונה.

אני קצת מופתעת. "למה לא יצאתם לטייל מעט? אתם הרי גרים ממש ליד הים".

היא נאנחת. "אני יודעת שהוא יגיד לא. אז בשביל מה לבקש?".

אני פונה אליו. הוא יושב מכונס בתוך הכורסא, משלב ידיים. "מה אתה מרגיש עכשיו?", אני שואלת אותו. "אני לא יודע, האמת שהיא בכלל לא אמרה לי שהיא רוצה ללכת לים לטייל. אני חושב שדווקא לא היה איכפת לי. באמת לא ידעתי שהיא רוצה, היא לא אמרה כלום".

"אבל גם אם הייתי אומרת, בטוח שהיית מסרב", היא תוקפת.

 ״לא יודע, יכול להיות שהייתי מסכים או שהייתי מבקש שנלך מאוחר יותר. באמת לא יודע".

"כל פעם שאני מבקשת משהו, אתה עושה לי פרצוף ובדרך כלל גם לא מעוניין לבוא איתי. כמה פעמים ביקשתי שנלך ביחד לסרט או לקאנטרי".

"את יודעת שאני שונא ללכת לסרטים, אני לא שומע כלום. ובקאנטרי יש את החברות שלך".

במונח מקצועי אנחנו קוראים לזה ״קריאת מחשבות״: אני כבר יודע מה את אוהבת,  אני יודעת איך אתה תגיב, אני יודע מה טוב לך ואני כבר יודעת מה אתה מרגיש. עד כדי כך שאנחנו יודעים בדיוק מה עובר על בן/בת הזוג עד שלפעמים אנחנו שוכחים לברר.

וזה עצוב, כי שני אנשים שחיים כל כך הרבה שנים ביחד עדיין לא מצליחים להגיד את מה שעובר עליהם. את הרצונות שלהם, הצרכים ואפילו החלומות.

בשיחות עם זוגות שחיים שנים מרובות ביחד אני מוצאת שיכולת השיח הולכת ופוחתת עם השנים. יש זוגות, ואנשים בפרט שהם אינם מהזן המדבר, שהשתיקה, המבט, הנגיעה - כל אלה יכולים להיות שפה בפני עצמה. שפה שאיננה מדוברת, אך מאוד מחברת. יחד עם זאת, יש דברים שאי אפשר להעביר שלא במילים: איך עבר עלי היום? את מי ראיתי או עם מי דיברתי היום? איך התרשמתי מדבר כזה או אחר, או אם בא לי לעשות דבר מה - מילים הן צורך בסיסי לתקשורת בין אנשים ולא רק בהקשר הזוגי.

לכן, גם אם השיח מתנהל בהאשמות של ״אתה״ ו״את״ - אני מזהה ניצני תקשורת וזה משמח אותי מאוד, כי יש בסיס להתחיל את העבודה המשותפת. אחד הדברים שאני מעודדת ונותנת בהם שיעורי בית זוהי התקשורת. כלי חשוב מעין כמותו ליצירת קשר עם אדם מחוץ לעצמי. אני מבקשת ממנה להתחיל בלדבר ב"אני": אני מרגישה כך, אני שמחה כך, אני אוהבת כשאתה... וכו'.  היא צוחקת, נכון, זה קשה. זה קשה פתאום להעביר את אלומות האור אלייך. גם הוא צוחק. הוא יודע שעוד רגע אבקש גם ממנו לעשות את זה.

במהלך השנים, יום העבודה השוחק, מטלות החיים, גידול הילדים, הטיפול בהורים מבוגרים - אנחנו זונחים את התקשורת הבינאישית. רוב התקשורת מתמקדת באינפורמציה יבשה. צריך כך וכך, היום יש כך וכך. עם הזמן אובדת המיומנות של התקשורת האישית. בממוצע אנחנו עסוקים בגידול המשפחה כ-25 שנה. בתחילת הקשר רוב השיח הוא אינטימי ואישי. מלא ברגשות הדדיים, שיתוף החלומות האישיים והזוגיים והצורך בשמיעת האחר. עם התווספות הילדים לתא המשפחתי אנחנו משקיעים פחות בזוגיות שלנו לטובת הדבר הנפלא שיצרנו ביחד.

את בני הזוג אני שולחת הביתה עם עבודה. כל יום להגיד משפט אחד לשני שבו נאמר משהו שמתחיל ב: "אני מרגיש/ה" או "אני רוצה" או "נעים לי כש" או "אני אוהב/ת כש". רק משפט אחד. לא משנה מתי, העיקר שכל אחד יגיד כשהוא מרגיש נוח לומר אותו. שבוע אחרי, אנחנו מתחילים בעבודה באמת. סקרנים לדעת מה היה בהמשך? על זה אכתוב בשבוע הבא.

 

יעל חביב – מפגשים ברומו של גיל. הרצאות, סדנאות, ייעוץ זוגי ואישי. ניתן ליצור קשר במייל, בפייסבוק או בטלפון - 050-6803313

 מזמינים מונית ברחבי העיר עד 20 ש"ח בלבד

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו