החיים מספקים לנו "דייטים" עם המון סוגים של אנשים. אחרי הכל אנחנו נמצאים בסביבה רב תרבותית, שמראה לנו על בסיס יומיומי שיש יותר מדרך אחת לחיות. לפני שהופכים להורים, המציאות מתנהלת באופן שבו לא בהכרח שמים לב לאופן ההתנהגות של עצמינו ושל החברה סביבנו. יש משהו באינטנסיביות שבה אנחנו חיים, שגורם לנו להגיד פאק איט הרבה יותר מפעם אחת ביום - על ההוא שעקף בתור, על ההיא שחתכה בכביש, וגם על האיש קקה בעבודה שבא לו להרים את הקול. והרשימה רק מתארכת.

ואז זה מגיע לחינוך של הילדים, ומתחילות המחשבות איך לחנך את הילד לאהבה? למוסר? כמה השפעה באמת יש להורה על ילד שנמצא ברוב הזמן במסגרות עם ילדים של אחרים, שלפעמים יותר דומיננטיים ומהווים מודל לחיקוי לכל החבורה? איך בונים לילד בטחון עצמי ועמוד שדרה כדי שידע להחליט מה נכון? איך מלמדים על אינטליגנציה רגשית? 

לשאלות האלה אין תשובה אחת וכנראה שאם תשאלו אנשים אקראיים, יהיו לכם תשובות נכונות כמספר האנשים ששאלתם. התשובות שאני קיבלתי מכמה אימהות היו לרוב סינתזה בין "איך חינכו אותי" לבין "איך הייתי רוצה שיחנכו אותי". חווית הילדות האישית של כל אחת הייתה מאוד דומיננטית, כולנו נתקפנו נוסטלגיה והחלו לצוף סיפורים ודוגמאות על שיטות החינוך שכל אחת חוותה בבית. הסכמנו על דבר אחד - שאנחנו רוצים לתת לילדים את כל הכלים הכי טובים לחיים, ואם אפשר, אז גם לצאת בעצמינו מחוזקים מההורות. 

לבסוף הגעתי למסקנה שהילדים שלנו הם המראה הכי צלולה של מי שאנחנו - הם מתנהגים, מגיבים למצבים ומשתמשים בדיוק באותה שפה כמו שלנו. אנחנו המודל שלהם לאיך צריכים להתנהג, בין אם זה במודע ובין אם לא. ועד שיגיעו לבגרות כנראה שיעשו כמו אמא ואבא בלי לשאול שאלות. הדרך הכי מוצלחת כנראה לחנך את ילדינו להיות אנשים טובים - היא להיות כאלה בעצמינו. אז קחו רגע אוויר, וצאו לדייט עם עצמכם רק בשביל לוודא שאתם מנהלים אורח חיים שיש בו דוגמה אישית לדור הבא.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו