בעוונותיי הרבים בכל מימונה אני חייב לפקוד מינימום 6-7 בתים  בין 21:00 ל 24:00 כדי למנוע סכסוכים.

הביקור המסורתי הראשון נפתח ב 21:00 אצל שכני מלמטה - שם השולחן נראה כמו הפקה הוליוודית מסוכר צבעוני ובזכות השעה המוקדמת, אני מתכבד להיות הקורבן הראשון של המשפחה.
עוד לפני שאני מתיישב, צלחת המופלטות מגיעות אלי כלאחר כבוד.

המופלטה הראשונה היא בשביל לפתוח את מוצאי החג, השנייה כדי להעביר את התה ואת השלישית אני חייב לאכול כדי לא להעליב את בעלת הבית שמחזיקה בקוצר רוח מופלטה נוטפת דבש וחמאה ובמבט מאיים ממציאה חוק חדש – "אסור להגיד לא במימונה"!

הביקור השני -
בואו נראה אתכם נכנסים לבית מרוקאי ואומרים לבעלת הבית – "לא תודה, אכלתי הערב כבר 3 מופלטות"... ואווו ואווו תאמינו לי...עדיף שתשתקו ותאכלו.
הבעיה היא שאתה לא יכול לסרב למופלטה השנייה שהיא מציעה, כי המשמעות של הסירוב היא ש...הראשונה שאכלת, הייתה לא משהו...

אל הביקור השלישי אתה מגיע עם 5 מופלטות בבטן, נזרק על הספה וברגע שאתה מסמן עם היד לצלחת המופלטה החדשה שמוגשת  "רגע...עוד מעט ..." מתנהלים מולך כאל ילד סרבן ועושים לך "אווירון". "פתח פה גדול.." והופ, עלית עוד קילו.

בדרכי לביקור הרביעי אני מתחיל לחשוב על צדק...מה חסרים בעיר אשכנזים רזים שלא זכו לאכול מופלטה הערב?? למה אין חלוקה צודקת של קלוריות בין כל עם ישראל?  
עוד 2,3 ביקורים כאלו ואני הופך לפרזנטור של עמותה נגד פיתום אווזים.

22:30, אני מחליט לפרוש הביתה לשעה, לכתוב את הטור הזה אולי בינתיים המופלטות יגמרו ואז אוכל לבוא סתם לברך ב - "תרבחו"! לא חייב להוסיף "ותסעדו".

 

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו