לא מזמן נזקקתי לשירות שכפול מפתחות. מכיוון שאין הרבה בעלי מלאכה שכאלה בסביבה שלי נאלצתי להרחיק למקום שלא הכרתי. זה היה תיזוז לא מבוטל להגיע לשם ובגלל זה התקשיתי להאמין כשאחרי כל המאמצים מצאתי את עצמי עומדת מול דלת נעולה.

התגובה הראשונה שלי הייתה כעס - מי לעזאזל סוגר את החנות והולך לנוח צהריים בימינו? אנחנו הרי רגילים לעסקים שפתוחים מהבוקר עד שעות הערב המאוחרות ולפעמים אפילו למשך כל הלילה. חשבתי לעצמי, איזה מין אנשים מרשים לעצמם לקחת הפסקה באמצע היום? איפה ההתחשבות בלקוחות שזקוקים לשירות כאן ועכשיו?

צילום: shutterstock

כשהבחנתי בשלט שהודבק על הדלת הכעס התחלף בחוסר אמון. על דף נייר שנכתב בכתב יד צויין שבשעה ארבע תיפתח החנות מחדש. הצצתי בטלפון שלי (כי מי סוחב איתו היום שעון שהוא לא שעון חכם) וכשראיתי שהשעה היא 'רבע ל' החלטתי להתיישב ולחכות. יותר משהיה דחוף לי עותק נוסף למפתח, הסתקרנתי האם באמת בעוד רבע שעה תיפתח הדלת.

רבע שעה לאחר מכן האמון התחלף בהתפעלות כאשר בדיוק בזמן המיועד הגיעו בעלי החנות והזמינו אותי להיכנס פנימה.

מאז, המפתח שהצטרף לצרור זכה אצלי לכינוי "מפתח קסמים" בגלל שהמפגש הזה גרם לי לחשוב כמה אומץ נדרש בעולם שבו אנחנו חיים היום, כשיש תחרות מול רשתות גדולות, לקוחות חסרי סבלנות ועסוקים ולחץ על פרנסה, פשוט לקחת פסק זמן.

פרשת השבוע "ויקהל" (שנקראת השבת יחד עם הפרשה הבאה אחריה "פקודי") נפתחת בציווי של אלוהים לבני ישראל לשמור את השבת: "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם... ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון".

משה מכנס את כל המחנה במדבר ומוסר להם את דבר האל כאשר הראשון בציוויים הוא שמירה על יום שבתון. למה כל כך חשוב שכולם ישמעו יחד על הציווי הזה? למה אי אפשר פשוט לשלוח מזכר?

לאורך הדורות גינו את העם היהודי על המנהג המגונה שלו לשמור שבת. לא מדובר בסתם אנשים מהרחוב אלא באנשי רוח בעולם הפגאני, נואמים ומשוררים כמו טקיטוס, סנקה, יובנאליס ורוטיליוס סברו שהמנהג להתבטל ממלאכה אחת לשבוע, עניין שלא היה מוכר בזמן העתיק, נובע מכך שהיהודים הם סתם עצלנים ובטלנים. חלק מהם לא הבינו בכלל איך יכול אדם בריא לסגור את העסק שלו ליום אחד בשבוע ולהפסיד ממון רב.

צילום: index open

אבל לא מדובר בתפיסה שרווחה רק לפני אלפי שנים. על העבודה הקשה כערך עליון מדי אפשר ללמוד מתיאורים על מהפכת אוקטובר שהתרחשה ברוסיה בשנת 1917. אחרי ניסיון לא מוצלח של הליברלים לשלוט במקום הצאר, השתלטו על השלטון הקומוניסטים. הפעולה המיידית שעשו בעלי הבית החדשים הייתה לרכז כל מי שנחשד בניהול חיים לא יצרניים ולשלוח אותו לחינוך מחדש.

בספרה "גולאג" מביאה זוכת פרס פוליצר אן אפלבאום את דבריו של אחד מאדריכלי המהפכה, דז'רז'ינסקי, שלפיהם מחנות העבודה נועדו "למען הג'נטלמנים האלה שחיו בלא כל עיסוק ולמי שאינם יכולים לעבוד בלא שהדבר ייכפה עליהם". לפי התיאורים, בחלק מהמקרים כלל אותו "חינוך מחדש לעבודה" מלאכות חסרות תכלית, כמו שקרה לאחד העצורים שנשלח לנקות את השירותים באמצעות מפת שולחן. ובכן, כמה עשרות שנים מאוחר יותר השיטה הזו קרסה ואז התברר מעל לכל ספק שבני אדם פשוט לא מסוגלים לעבוד ללא מנוחה.

לא אחת מתחוללים בארצנו ויכוחים סוערים על אופי השבת. אחד המאבקים הזכורים ביותר היה של בעלי מרכולים קטנים בתל אביב שתבעו את סגירת רשתות המרכולים המתחרות בשבת. לא הנימוק הדתי הנחה אותם אלא החברתי. אותם בעלי מרכולים קטנים הסבירו שבעוד שלרשתות יש כוח עבודה בלתי מוגבל אשר מאפשר להם להישאר פתוחים ללא הפסקה, הם עצמם נאלצים לבחור בין עבודה ללא מנוחה לאורך כל ימות השבוע לבין הפסד כספי. כלומר, אם לא כולם ישמרו על יום המנוחה, כמו שמשה דרש בנאומו בפני כל בני ישראל בכינוס החירום, השבת לא תהיה אפקטיבית ומי שייפגע הם כולם, גם אלה שבוחרים לעבוד וגם אלה שלא.

כל אחד מאיתנו מציין את השבת שלו בדרך אחרת. יש כאלה שמבלים בארוחה משפחתית וקידוש, אחרים עושים קידוש ולאחר מכן יוצאים לטייל בחיק הטבע, אחרים בוחרים ברביצה על חוף הים עם ספר ואלה רק כמה מהאפשרויות. יש מי שסבור שהשבת שלו עדיפה על השבת של אחרים. אני באופן אישי חושבת שכל עוד אנחנו עוצרים את מרוץ החיים ולוקחים פסק זמן אחת לשבוע למנוחה, אנחנו קולעים לציווי האלוהי. כי בעצם מה שווה עבודה קשה אם לא זוכרים מדי פעם ליהנות? 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו