פתגם ידוע אומר שהבגד עושה את האדם. לכל ארגון שמכבד את עצמו יש קוד לבוש שמפרט איך ראוי ורצוי להתלבש. מתברר שגם במקדש, לפני אלפי שנים, היה קוד לבוש מוקפד שאותו ניסח, לא אחר מאשר אלוהים בכבודו ובעצמו.

לפני כשש שנים סער עולם הארכיאולוגיה כאשר חפץ קטן ומוזהב נמצא בתעלה למרגלות הר הבית. הארכיאולוגים שמצאו אותו הודו כי בהתחלה לא היה ברור להם מהו הממצא. ואז מישהו נענע אותו קלות וקול הצלצול העדין גילה להם שמדובר, לא פחות ולא יותר, בפעמון זהב. הדמיון עבד שעות נוספות והשערה מסעירה הציעה שמדובר באחד מפעמוני הזהב שנתפרו לשולי מעילו של הכהן הגדול.הפעמון שנמצא בחפירות. צילום: ולדימיר נייחין

setImageBanner('03dd5c6f-b8f3-4cdd-8762-7b1d4c6f3379','/dyncontent/2017/6/1/c41baeb6-e29b-4415-b67b-b3940dd9bdf5.gif',1807);

בפרשת השבוע, תצוה, נותן אלוהים למשה הוראות מדוקדקות של הכנת בגדי הכהן הגדול.

מי שקורא את הפרשה עלול לחשוב בטעות שהדובר הוא לא בורא עולם אלא חייט מאומן, שמפרט את החומרים: זהב, תכלת, ארגמן, תולעת שני ושש. את פריטי מערכת הלבוש המרשימה שכללה לא פחות משמונה חלקים - ארבעה זהים לאלה של כהנים ההדיוטות וארבעה מיוחדים לכהן הגדול – בהם המעיל המפואר, שבשוליו נתפרו פעמוני הזהב ואפילו את דרך הכנתם.

התכלת, הבוץ והארגמן חוזרים על עצמם גם בסיפור המגילה שאותה נקרא במוצאי השבת הקרובה. בהוראת המלך אחשוורוש זוכה מרדכי היהודי ללבוש בגדים מהודרים ומובל ברוב פאר על גבי סוס ברחובות שושן הבירה. כן, אין ספק שהבגד עושה את האדם. הוא מגדיר את מעמדו לא רק בעיני הסביבה, אלא אולי בעיקר עבור עצמו. סביר להניח שלבוש יקר שכזה עלול להעלות גאווה בלבו של העוטה אותו.

אבל למה בדיוק היה צריך הכהן הגדול לבוש מסובב ראשים? האם מישהו שכח שמדובר במנהיג רוחני ולא בדוגמן של ווג?

חז"ל וההיסטוריון הרומאי-יהודי יוסף בן-מתתיהו מספרים לנו על המאבקים הפוליטיים שהתחוללו בשנים שקדמו לחורבן בית המקדש השני. כסף החליף ידיים ומי שהיה לו מספיק זהב קנה באמצעותו את המינוי לכהונה הגדולה. לא פעם היו אלה אנשים שהיו מתקשים לעבור בהצלחה את מבחני ההתאמה במחלקת כוח האדם, אבל במחיר הנכון הם הצליחו להתמנות למשרה הרמה וללבוש את הבגדים המפוארים, אולי מתוך אותה אמונה שברגע שייכנסו לתוכם הם יתאימו את מידתם אליהם, או ההפך.

אם כל אותם שאפתנים היו מתעסקים פחות בפוליטיקה ומעלעלים קצת בספר שמות, סביר להניח שהם היו נתקלים בפסוק הבא: "ולקחת את שתי אבני השהם ופיתחת עליהם את שמות בני ישראל... ושמת את שתי האבנים על כתפות האפוד, אבני זיכרון", נכתב בפרשה. על כתפיו של הכהן הגדול היו מונחות שתי אבנים, אחת מכל צד ועל לבו החושן – לוח שעליו שתיים עשרה אבנים יקרות שעל כל אחת מהן חקוק שמו של אחד השבטים. "ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחשן המשפט על לבו". הפסוקים האלה מלמדים שבכל אשר יפנה צריך הכהן הגדול לזכור שהבגדים לא הופכים אותו למורם מעם אלא למשרתו. לא הכהן הגדול הוא העניין פה אלא העם שאותו הוא מייצג בפני אלוהים.

בהקשר הזה כדאי להזכיר שבפרשת תצוה אלוהים אמנם מדבר אל משה אבל משה לא מוזכר בה ולו פעם אחת. לפי הפרשנים הסיבה לכך היא שמשה כל כך כעס על אלוהים שלא הסכים לסלוח לעם ישראל על חטא העגל שהוא דרש ממנו למחוק את שמו מהפרשה. למי שלא זוכר, חטא העגל נגרם בגלל מנהיגים לא מוצלחים במיוחד והרבה זהב.

אז משה הוא מופת למנהיג שראה את העם לנגד עיניו גם במחיר שלא יזכירו את השם שלו בעיתון. גם מרדכי הוא סוג של מנהיג כזה, שלא נתן לכל הארגמן והגוצ'י הזה לעלות לו לראש ופעל כדי להציל את העם שלו מטבח המוני.

נראה לי שהעצה למנהיג המתחיל שעולה מהפרשה הזו, היא לעמוד מול המראה ולבדוק שלמרות חליפת המעצבים בכחול נייבי הוא בכל זאת לא עירום.

לוח אשדוד נט כל הנדל"ן והפרויקטים במקום אחד 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו