פעם, כשהייתי ילדה קטנה, יום המשפחה היה יום האם. יום מיוחד שבו שרנו בבית הספר "אמא יקרה לי" ואחר כך באו ימים שזהבה בן השתלטה על המוזיקה הפופולארית עם: "אין אהבה בעולם כמו אהבה של אמא", וכמה שהמשפט הזה נכון. יודעת כי אמא שלי אוהבת אותי לא משנה כמה קעקועים כבר עשיתי והרסתי את הגוף היפה שלי ואפילו שלפעמים היא מתקשרת לשאול אותי אם אכלתי משהו היום ואני אומרת לה שלא והיא מעירה לי שאחר כך אני בוכה שיש לי מיגרנות ו'מציקה' לי שאקפוץ רגע לאכול משהו בבית, ואני לרוב, אין לי זמן ואני מנפנפת אותה.
 

"את אף פעם לא תביני מה זה עד שלא תהיי אמא בעצמך".
 המשפט הזה הפחיד אותי פעם. נראה לי רחוק ממני אלפי שנות אור וגם כשרק התחילו הפרומואים ל"בייבי בום" והראו נשים צורחות את נשמתן בטלוויזיה ואז בוכות מאושר כשהניחו עליהן תינוק מלוכלך ממש שנראה כאילו שחה בבריכת מלט, היו לי צמרמורות בגוף רק מהמחשבה שיום אחד אני איאלץ לעבור חוויה כזו.

והשנים עוברות, אהבות שחשבתי שיתעצמו ויהפכו לדבר האמיתי התפוררו מזמן והפכו במקרה הטוב לאוכל לציפורים או לרצף גיבובי מילים מלאות כאב, חרדה, פחד והשלמה. והנה יום האם, או יום המשפחה ובאמת שכבר חשבתי שכשאהיה גדולה אני אתרגש משטות קטנה, ממחוות שכולנו יודעים שהגננת הכינה, שנושאות את הכיתוב "לאמא באהבה" ולא הילדה בת השנה הכינה בעצמה ועדיין... מרגשות כמו... אני לא יודעת. אני עדיין לא יודעת.
גג אני רוצה שני ילדים. אני צריכה להיות גם ריאליסטית ולקחת בחשבון שאני בונה לי קריירה והילדים שיבואו, מתישהו, אני ארצה להקדיש להם גם זמן ומצד שני, אתם יודעים, שיישאר לי גם קצת לעצמי ולבעל העתידי שלי, שהלוואי יראה כמו וויקינג, אבל לא חייב. אני יודעת שאני מרוכזת בעצמי, בטח עכשיו כשאין לי אהבה אז ילדים מבחינתי בכלל לא באים בחשבון. ותכף מישהו ימליץ לי לשקול להקפיא ביציות, להיכנס לאתרי היכרויות או להביא ילד לבד ואני אחייך ואגיד שאני אמנם לא ההמנון הלאומי, אבל גם פה עוד לא אבדה תקוותנו וגם לא איבדתי אותי.

 וזה גם לא משנה מה אני חושבת שאיבדתי, יותר חשוב מה אני חושבת שעוד לא מצאתי. יום אחד תהיה לי אהבה. משפחה ומישהו שיקרא לי אמא.

עד אז- אמא, אני מתכננת לפחות עוד שני קעקועים ואכלתי היום סלט טונה וקרואסון שוקולד קטן. יום משפחה שמח!

לדירות חדשות באשדוד לחצו כאן 

, מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו