היא מצלצלת אליי ביום שישי בצהרים. "את שומעת", היא אומרת לי בקול ספק חנוק מאושר, ספק בוכה מהתרגשות. "הוא חזר עם התעודה. הוא קיבל בשפה טוב מאוד, שתדעי הכול בזכותך, אבל הכול בזכותך".

setImageBanner('d7815458-7347-440b-8ab6-b0279b097273','/dyncontent/2017/8/1/b27d394a-92d6-4388-9e9a-7314c1780368.jpg',2280);

אני לא יכולה שלא להתרגש. יובל ואני מבלים פעם בשבוע, כבר שנתיים. הוא הגיע אליי בסוף כיתה ב', כשהמורה אמרה להורים שהילד לא יודע לקרוא והיא בספק אם הוא יצליח להדביק את הפערים אי פעם ואולי כדאי לשקול מסגרת חינוכית אחרת.

ככה בעצם התחיל ה"רומן" שלנו, הנובלה שעדיין לא הסתיימה, אבל מגיעה לשלבים האחרונים. אני עדיין זוכרת את המפגש הראשון שלנו: יובל ישב בכיסא מולי משלב את הידיים גבוה, כאילו מגן על עצמו מהעתיד לבוא ומצהיר "אני לא רוצה! אני לא יודע! אני לא יכול! ואני אסתדר בחיים גם בלי לדעת לקרוא ולכתוב, אני אהיה כול כך עשיר שיכתבו בשבילי ויקראו בשבילי".

חייכתי אליו תוך שאני מתעלמת מקריאות ה"אנטי" שלו,  ואמרתי "נעים להכיר, קוראים לי אינה. אני מורה והייתי גננת. יש לי שלושה ילדים וכלב, אני אוהבת לשחות, אני אוהבת לקרוא ספרים ארוכים והכי הרבה אני אוהבת ממתקים".

"אתה נשוי? כמה ילדים יש לך? תגיד כשתהיה עשיר תזכור אותי ותקנה לי חנות ממתקים?".

מבט של תמיהה ...... ואז צחוק מתגלגל... "אני לא נשוי . אני ילד את לא רואה?".

"אה נכון", אמרתי לו. "לרגע התבלבלתי, רוצה קרמבו? יש לי מוקה ויש לי וניל מה בא לך?".

"אני אוהב קרמבו. אפשר שניים?" הוא אומר לי .

"אבל זה לא בריא", אני אומרת לו. "הרבה ממתקים מזיקים לשיניים, לבריאות ובכלל זה לא טוב לאכול המון סוכר. אבל בוא נראה איך אנחנו מתקדמים ואולי בסוף המפגש שלנו אתן לך עוד אחד שתאכל אחרי ארוחת הערב, עשינו דיל?" ברור שעשינו דיל.

לקראת סוף השיעור הראשון נתתי לו דף צבעוני וביקשתי שבמהלך השבוע עד הפגישה האחרונה שלנו יכתוב כול מיני דברים שהוא חושב על עצמו, דברים שהוא יכול ולא יכול לעשות בעצמו (הרעיון, אגב, עלה לי ממערך שיעור של מורה אמריקאית  שהעבירה אותו בכיתה שלה בארה"ב).

בפגישה השנייה שלנו הוא הגיע עם דף מקופל, מקומט מעט, שהוא הוציא מכיס מכנסיו והניח על השולחן שלי.  פתחתי בזהירות ולעיני נתגלתה כתב ילדי, חלקו בדפוס, חלקו בכתב : "אני לא יכול לצייר, אני לא יכול לפתור תרגילים מסובכים, אני לא יכול" ... ואני לא יכול... ועוד ועוד אני לא יכול....

לקחתי את הדף המקופל וביקשתי ממנו לגשת לתיבה החומה שעל השידה, להניח אותו שם ולאסוף מהנרתיק את הפתק שעליו כתוב שמו (טוב... התכוננתי לשיעור J ) הוא עשה כדברי וקיבל את הפתק עליו כתוב:

אני יובל השארתי היום את "אני לא יכול " אצל המורה שלי, הוא היה איתי מספיק זמן והכנסתי אותו ל"קופסת אני לא יכול" שתשוגר לחלל יחד עם עוד "אני לא יכול" של ילדים אחרים, הוא הפריע לי והציק לי מספיק, אני יוצא לדרך חדשה כשאני מחזיק את "אני יכול", "אני אעשה" "ואני מסוגל" קרוב ללב. את הפתק גלגלנו צמוד צמוד והכנסנו לתוך בקבוקון, אותו ביקשתי מיובל להכניס לקלמר.

התקדמנו לאט לאט. בכול פעם קצת, היו ימים של "לא משחקים ושוברים את הכלים", ימים בהם גם אני כמורה הייתי עצובה אחרי השיעור והיו ימים מוצלחים בהם הרגשתי, שהפעם קפצנו מדרגה.

יובל המקסים כבר בכיתה ד' ובקיץ האחרון התחולל השינוי הגדול, בקיץ האחרון יובל לא הסכים לצאת ל"חופש". הוא רכש חוברת עבודה בהמלצתי ומתוך נכונות גדולה החל לעבוד בה ולהתקדם  (גם כשאני נסעתי לחופשה עם משפחתי). הרגשתי ממש כמו חקלאי שהשתיל הקטן שלו בוקע ומתחיל להפוך לעץ.  טוב, בכול זאת טו בשבט היה כאן לא מזמן.

לפעמים קשה לשחרר את הגוזלים מהקן, אבל אני מרגישה, שבמקרה של יובל, אני ממש עוד רגע משחררת, הוא הפך ללומד עצמאי. כזה, שחזר להאמין בעצמו.

ועכשיו פניה אישית:

אם את מורה ואת קוראת את זה, אני רוצה שתזכרי דבר אחד. המילים שלך חודרות עמוק ונוגעות עמוק עמוק, כל מילה שלך מעצבת עתיד של ילד. במקרה של יובלי הוא כמעט ויתר על עצמו כי האמין לאותה המורה. ואם אתם הורים, האמינו בילד שלכם.

"כל ילד יכול הוא רק צריך אדם אחד שיאמין בו" (קרליבך)

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו