מה החלום הכי גדול שלך?

זו אחת השאלות השכיחות ביותר, שאלה שאנחנו נשאלים ושואלים את עצמנו מאז שאנחנו ילדים. וכמו שאנחנו משתנים, החלומות שלנו משתנים יחד איתנו. נדמה לי שלא יהיה טעות לומר שאין שבן אדם שאין לו חלום, לפחות אחד. לרובנו יש יותר מאחד, הרבה יותר, לרובנו יש חלומות.

החלומות שלנו הם הדלק שלנו לפעול לכדי הגשמה עצמית, לסמן לעצמנו מטרה ולכבוש אותה.
ההבדל בין חלום לבין משאלה, זאת אומרת, ההבדל בין להגיד לעצמך, למשל - הלוואי שאהיה שחיין אולימפי, לבין להגיד לעצמך שהחלום הכי גדול שלך הוא להיות שחיין אולימפי, הוא שה'הלוואי' פותר אותך מפעולה. אתה מקווה שמה שאתה מבקש יקרה, ואִילו החלומות שלנו, מחייבים אותנו קודם כל להיות אקטיביים ולפעול כדי להגשים אותן.צילום: AP

אחד שהחלום שלו להיות שחיין אולימפי, מתאמן כל יום ואחרי תקופה פעמיים ביום, הוא שומר על תזונה נכונה וסדר יום ספורטיבי. אחרי שהוא עשה את כל זה, נכנסים כמה משתנים נוספים לתמונה, כמו מזל, למשל. אבל לפחות הוא יודע שבכל מה שקשור אליו, הוא נתן את הכל כדי להגשים את חלומו, אחרת שאר המשתנים לא היו רלוונטים כלפיו, ולא משנה כמה מזל היה לו.

× × ×

בכלל לא התכוונתי לכתוב על חלומות, אלא על משחק האולסטאר של ה-NBA שנערך השבוע.
אבל ה-NBA מתקשר אצלי עם חלומות וגם עם נעליים.

הייתי ילד שמכור לספורט, יותר בעניין של כדורגל ופחות כדורסל. החיבור העיקרי שלי לכדורסל נבע משתי סיבות. הראשונה, כפי שכבר כתבתי מספר פעמים בעבר, הייתה השנאה שלי למכבי תל אביב.

בילדותי, השליטה של מכבי תל אביב בכדורסל הישראלי הייתה בלעדית וחד משמעית. במקרה הטוב, פעם או פעמיים בעונה שלמה, היה קורה שקבוצה הייתה גונבת ניצחון מולה וזה היה בגדר נס גלוי כמעט. בכל יום חמישי נהגתי לצפות באדיקות במשחקים של מכבי בליגה האירופית ובכל חמישי הייתי הופך להיות אוהד של קבוצה אחרת מרחבי היבשת.

כל משחק של מכבי באירופה היה שקול למשחק נבחרת ישראל, כולם אהבו אותה, כמעט כולם.
בסביבה שבה גדלתי לא היה כמעט, כולם אהבו אותה, זה היה מובהק וחד משמעי כמו השליטה שלה בליגה המקומית. היא הייתה "הקבוצה של המדינה" וזה הוציא אותי מדעתי.

בשבוע המשחק של גמר אליפות אירופה 1999/2000 נגד פנאתיניקוס היוונית, לא יכולתי להסתובב בשכונה מהגועל שחטפתי מכל הדגלים הצהובים שנתלו על חלונות הבתים, כאילו היו דגלי המדינה ביום העצמאות. אז כתגובה, ביום המשחק לקחתי סדין לבן, ציירתי עליו בצבע גואש עלה תלתן ירוק ותליתי אותו לרוחב על חבל הכביסה שבחלון.

מכבי הפסידו את הגמר הזה, וזה היה אחד מרגעי הספורט המאושרים שחוויתי.
בבוקר המחרת כשאמא שלי באה לתלות כביסה, היא גילתה שכל החלון של המרפסת מרוח בטינופת של קליפות ונוזל ביצים שכבר הספיק להסריח.

היא רצתה להרוג אותי והשאירה את הסירחון כמו שהוא, וכשחזרתי מבית הספר היא הטילה עליי לשפשף את החלונות.

זה היה כל כך מסריח, שכמעט 20 שנה אחרי אני עדיין יכול להיזכר בריח הנורא הזה, אבל לא היה איכפת לי. שפשפתי את החלונות בחדוות מנצחים, תוך כדי שאני שר - "כולם יודעים שאירופה ירוקה".

שנה אחרי, הגמר היה זהה. שוב מכבי נגד פאנתיניקוס. אמא שלי הזהירה אותי שאבוי לי אם אתלה דגל גם הפעם. לא תליתי. בפעם הזאת התוצאה הייתה שונה. מכבי זכו באליפות אירופה ועד היום אני חושב שזה בגלל הדגל.

× × ×

הסיבה השנייה לחיבור שלי לכדורסל היא משחקי ה-NBA. בתקופת משחקי הפלייאוף הייתי מכוון, ליתר ביטחון, כמה שעונים מעוררים ומתעורר לפנות בוקר כדי לצפות במשחקים.

כשאני חושב על זה היום במובן של חלומות, קטיעת השינה באמצע הלילה כדי לצפות במשחקים האלה, היה מעשה של חלום ולא של ערות.

הצפייה בספורטאים הפנומנליים האלה מתעופפים להם כמו גיבורי על שהוצאו מאיזה קומיקס, הייתה כר פורה לחלומות - לרצות לנצח, להיות הכי טוב שאפשר ולרחף באוויר.

הקימה הזאת באמצע הלילה היא אחד הריטואלים היחידים שנשמרו מילדותי וממשיכים עד היום.
השבוע בין יום ראשון לשני, נכנסתי לישון בשמונה בערב והתעוררתי בשלוש לפנות בוקר כדי לראות את משחק האולסטאר החגיגי. זה בעצם משחק בין כוכבי המערב לבין כוכבי המזרח. שחקני הכדורסל הגדולים בעולם מתקבצים לערב אחד למשחק ראווה פתוח, כמעט בלי הגנות, ומספקים הצגת כדורסל מושלמת.

מעבר למשחק שקצת קשה להגדיר במילים מלבד מדהים, מושלם, גדול מהחיים וכו', ראוי אולי לציין שלעומת עשורים אחרים בהם היה כוכב אחד או שניים, שבלטו מעל הליגה, בעשור הנוכחי ישנם לפחות עשרה שחקנים כל כך גדולים, שאי אפשר להגיד באופן חד משמעי מי מביניהם הגדול מכולם.

× × ×

הרגעים האלה הם הרגעים היחידים בהם אני ממש מרגיש שוב נער, הרגשה כל כך מוחשית שאני חושש לגעת בפניי ולהרגיש את החצ'קונים של גיל ההתבגרות.

החלומות שלי השתנו יחד איתי, את חלקם הגשמתי ואת חלקם אני מקווה להגשים. אבל גם יש חלום ילדות אחד שנשאר איתי עד היום.

הפעם הראשונה שאמא שלי קנתה לי נעליים של פירמה מוכרת (מותג), הייתה בגיל 14. הלכתי איתה לחנות ספורט בחדרה וכבר בחלון הראווה ראיתי בדיוק את הנעליים שרציתי - אייר ג'ורדן שחורות עם לוגו קטן ומוזהב. מיד הצבעתי עליהן ואמרתי לאמא, את אלה אני רוצה.

היא שאלה את המוכר כמה הן עולות. לא שמעתי את תשובת המוכר, אבל כן שמעתי את אמא לוחשת לו שיגיד לי שאין אותן במידה שלי.

יצאתי מהחנות נעול בנעליי פילה גרנט היל, שהיו יפות ונחשבו לנעליים טובות, אבל אם נודה באמת, הן היו סוג של חיקוי זול בהרבה של אייר ג'ורדן.

מאז, יש לי חלום לקנות לעצמי אייר ג'ורדן ויכול להיות שהסיבה שאני לא מגשים אותו, היא, שאני רוצה לשמור אצלי את חלום הילדות האחרון שנשאר לי. 

 מזמינים מונית ברחבי העיר עד 20 ש"ח בלבד

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו