"לכל איש יש שם, אז למה לי יש שניים?", שאלתי את אמא שלי השבוע תוך כדי שאנחנו יושבות לקפה אצלה בבית.

"יש לך שם אמצעי מקסים, על שם סבתי ז"ל", הסבירה.
"אמא, קראת לי רוזה! זה שם של אישה בת 82 במינימום, זה לא מתאים", אמרתי.
פתאום נכנסנו לשיחה שלמה של הסברים, צחוק והרבה רגש מתוך הדבר הזה שנקרא 'שם אמצעי'.

איור: shutterstock
התחלתי לשחזר סיטואציות מביכות שקרו לי בעקבות הדבר הזה וממש התעקשתי להבין למה זה הכרחי לתת שם שני שכבר לא מתאים לתקופה ומלווה את הילד כל חייו.

נזכרתי בגיל 16, שאז הוצאתי לראשונה תעודת זהות ובאתי איתה לבית הספר. התחלנו להחליף בין החברים את תעודות הזהות כדי לראות מה כתוב ופתאום גיליתי שאני לא לבד במערכה! היו שם אפרים, רבקה, סוניה, זלמן ומוישה, השמות השניים שניתנו לעוד ילדים בשכבה, ממש הרגשתי שאנחנו יכולים לפתוח אחוזת ראשונים בבית הספר. מצחיק כמה שזה היה מביך.

נזכרתי איך בגיל 17 קיבלתי צו ראשון והגעתי ללשכת גיוס. ברחבה ישבו 30 נערים והמתינו שיקראו בשמם. פתאום יצאה הקצינה ובסמכותיות אופיינית צעקה: "רוזה כאן? רוזה הגיעה?".

"אין סיכוי שאני קמה מהכיסא ומסגירה את עצמי", חשבתי לעצמי.
"אוי את מגזימה", קטעה אותי אמי בחיוך.
אני כל כך נהניתי לראות אותה מחייכת מהסיפורים שנראו לה מוגזמים אבל היו אמיתיים לגמרי, כמו כל שאר החוויות שנצברו לאורך הדרך.

"את יודעת שזה לא עוזב אותי גם היום?", המשכתי.

השבוע הייתי בסופרפארם, באתי לקנות קרם טיפולי לפנים ונתתי ליועצת יופי את המרשם. היא הסתכלה ואמרה לי: "אוקיי רוזה, בואי". הסברתי לה שהשם שלי זה מורן, והיא המשיכה לקרוא לי רוזה.
"אמרתי לך שקוראים לי מורן!", כעסתי.
"סליחה, אבל כתוב לי במרשם רוזה", המשיכה.

"גם לך כתוב בתג 'יועצת' ואת נראית לי יותר כמו מפלצת", התעצבנתי והלכתי משם.
"את מבינה אמא? זה מרגיז", אמרתי.

אמא שלי נראתה מרוצה לשמוע את כל החוויות, דבר שרק חיזק אצלה את הבחירה בלתת לי שם אמצעי. "את רואה? תראי כמה סיפורים יש לך בעקבות השם האמצעי שנתתי לך", התלהבה, "מה גם שזה שם מאוד עוצמתי עבורי. בגלל זה אני בטוחה שהוא יעשה לך רק טוב".

"30 שנה זה כבר מלווה אותי, עכשיו אני אלך להוריד את השם האמצעי?!| חשבתי. זה הרי הפך אותי למי שאני, ולמרות הקיטורים ידעתי שאין סיכוי שאני הולכת לשנות משהו במשוואה הזאת. רציתי רק להבין את הרעיון מאחורי זה, במקרה הספציפי שלי.

"לא תמיד צריך להיות הסבר, מורן", אמרה אמי. "לפעמים בלי שום צורך לחיזוק שם קיים, בלי שום חובה, אנחנו עושים דברים שמרגישים לנו נכון. ולי זה היה חשוב", סיכמה.
"טוב, בסדר. לפני שאני זזה אני חייבת לדעת, לך יש שם שני?", שאלתי.
"כן, ציפורה", ענתה.
היה רגע של שתיקה ופתאום פרצנו בצחוק מתגלגל למשך דקות ארוכות, תוך כדי שאנחנו מוזגות לנו תם חם וטובלות בו פתיבר כיאה לציפורה ורוזה.
השם ישמור!

פתגם חכם: "טוב שם, משמן טוב" (קהלת ז')

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו