בשבוע שעבר חגגנו את ט"ו בשבט. ואיך חוגגים היהודים? אוכלים. פירות יבשים בעיקר.

ממש במקביל בטהרן חגגו 38 שנים למהפכה. ואיך חוגגים באיראן? שורפים את דגלי ארצות הברית וישראל. תודו, המשוואה האיראנית הזאת שישראל וארצות הברית הן בדיוק אותו אויב איום ונורא צריכה להחמיא לנו מאוד.

אבל בואו נחזור לט"ו בשבט. בעבר הרחוק הסתפקנו בשזיף, משמש ותאנה, אגוזי מלך ולוז. עם הזמן העסק השתדרג. פאפיה ואננס למשל נכנסו למפרט הטכני של החג, וגם הפקאנים כמובן, והשמחה רבה. גם הקלוריות - אבל חג, מי סופר.

כשאני הייתי בבית הספר היסודי ט"ו בשבט היה חג של נטיעות. היינו יוצאים לשטח מסודרים בשלשות, עם שירי ט"ו בשבט ("כך הולכים השותלים" וכו') וכובע טמבל, שותלים, וחוזרים הביתה עם שי צנוע - עציץ קטן, שמשרד החינוך או איזה דוד עשיר מאמריקה סבסד בשביל ילדי ישראל מפריחי השממה. זה היה חג מובהק של נטיעות ושקדייה פורחת, ולא חג של פירות יבשים מטורקיה. אבל הזמנים משתנים וגם אנחנו השתדרגנו מאז. ברור שעדיף ציפורניים מלוכלכות מאגוזי פקאן מאשר מאדמת חמרה בוצית.

אבל לא בענייני אגוזים ופקאן התכנסנו כאן אלא בענייני פיסטוק חלבי. אחד הדברים הכי מופלאים וטעימים שגדלים על העצים. "האגוז המחייך" מכנים אותו, על שם הפתח השובב שיש לו בפרונט.

אלא שהרבה הרבה שנים, יותר מדי הרבה, שלא בא אל פי פיסטוק חלבי הגון. ולא שחוש הטעם שלי השתנה, הפיסטוק הוא זה שהשתנה מקצה לקצה. נכון שקוראים לדבר הזה שמוכרים לנו היום פיסטוק חלבי, אבל זה ממש לא הפיסטוק החלבי של פעם, כשהיינו ילדים. אותה אדרת אבל ממש לא אותה גברת.

היום הפיסטוקים קיבלו נפח של תות שדה מוזרק, אבל אין בהם כל טעם. הם רק נראים אותו דבר, אבל תפלים כמו קש. יש גם פיסטוקים קטנים יותר, שהם מעט עדיפים בעיניי על הפיסטוקים הענקיים, אבל גם הם רק מזכירים את הטעם של פעם. וגם זה בקושי.צילום: צביקה טישלר

הפיסטוק החלבי של פעם היה זהב. בבית כמעט אף פעם לא היה. בשבת היינו קונים מ"המן המן" (ככה קראנו לאחים הטורקים שבבעלותם הייתה חנות קטנה בתל אביב, בשוק באזל ז"ל), שבאמצע השבוע מכרו פלאפל וגזוז וביום שישי היו מביאים פחים עם בוטנים וגרעינים שחורים. פיסטוק חלבי לא היה שם כי פיסטוק חלבי היה אז מותרות.

אצל סבא אכלנו מדי פעם פיסטוקים. באירועים מיוחדים הוא היה יושב על הכורסא, מחזיק בידו צנצנת זכוכית לא גדולה ובתוכה מלא פיסטוקים חלביים. אנחנו הנכדים היינו מתקבצים סביבו, והוא בהנאה גדולה (אני זוכר את החיוך המלכותי שהיה נסוך על פניו) היה מכניס יד לצנצנת, מוציא חופן ומחלק לנכד הבא בתור, שהיה עובר לסוף הטור וממתין בסבלנות לעוד חופן. ככה זה עבד עד שהצנצנת התרוקנה. טעם של גן עדן היה להם לפיסטוקים, ולא שאני חוטא ומפנטז על משהו שלא היה. היה גם היה.

מדי פעם, כשהייתי צובר מעט דמי כיס, הייתי הולך לחנות התבלינים ברחוב אשתורי הפרחי, שם ניתן היה למצוא את הפיסטוק החלבי. גם שם הם היו מוחזקים בכספת, כלומר צנצנת זכוכית, ללמדכם שהמכירה הייתה במשורה. הייתי קונה שקית של 50 גרם, מכניס פיסטוק-פיסטוק לפה, מוצץ את המלח והארומה, ואז אוכל לאט לאט את הבפנוכו, מוצץ שוב את הקליפה שמא נשאר שם משהו, ולשעה קלה הייתי מלך העולם.

כשגדלנו והתעשרנו הייתי קונה פיסוטקים ברחוב לוינסקי וקולה אותם לבד בתנור. היה תענוג.
אבל התענוג נקטע באבו. ככה פתאום, בלי שום אזהרה מוקדמת. הפיסטוקים החלביים של פעם פשוט נעלמו מהשוק ובמקומם עשו עלייה ארצה פיסטוקים שכל קשר בינם לבין הפיסטוק החלבי בשקית הנייר החומה של ה־50 גרם הינו מקרי בהחלט.

מדי פעם עוד הייתי קונה פיסטוקים בתקווה שאולי בכל זאת הטעם האמיתי חזר לאגוזים המחייכים, אבל מהר מאוד השלמתי עם האובדן.

אצל בעלי החנויות ניסיתי לתהות על הסיבה להתרסקות. הם גילו לי שהפיסטוק שאני מדבר עליו, זה בטעם גן העדן, היה מגיע מאיראן. וכך, כל עוד בשלטון בטהרן עמד השאה הפרסי, הפיסטוקים זרמו ארצה בלי שום בעיה ובשפע (איראן נחשבת למגדלת מספר 1 בעולם). אבל מאז עלייתו של חומייני הלוקסוס הזה נגמר, וכעת הפיסטוק מגיע מארצות אחרות. בקיצור, אין על הפרסים בענייני הגרעין.

בשורה התחתונה מסתבר אפוא שבשביל אזרח קטן כמוני המלחמה מול איראן היא בעיקר מלחמה על פיסטוק חלבי משובח וראוי. באופן אישי אני מוכן לתת לפרסים מה שהם רוצים בתנאי שיחזירו לנו את הפיסטוק של פעם.

לדור הצעיר אני מוכן להישבע שזה כדאי ומשתלם. פצצות אטום תמורת פיסטוק חלבי? אחלה עסקה. תשאלו את סבא וסבתא שלכם. או אותי.

להורדת האפליקציה של אשדוד נט לחצו כאן

, מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו