"איזה כיף שט"ו בשבט", היא אמרה לי. "איך אני אוהבת את ט"ו בשבט", היא המשיכה. "זה החג הכי אהוב עליי", הוסיפה ושמה סימן קריאה.

"מה יש לאהוב בט"ו בשבט?", ניסיתי להבין. בחג הזה לא לובשים לבן, לא מקבלים מתנות, לא רבים אצל מי ואיפה לעשות את החג, לא מתחפשים, לא מנקים את הבית במשך חודשים, לא מדליקים מדורה, לא מחפשים מתכונים של פשטידות גבינה, לא זורקים מים אחד על השני והכי גרוע... לא מציינים בו שום רדיפת יהודים או ניסיון כושל לכלותנו. אין בו אפילו סימן או רמז לניצחון או גבורה. אפילו יום חופש אין. אין.

setImageBanner('0a375b8a-e4c5-4535-8fe6-61f3e64810ed','/dyncontent/2017/8/1/b27d394a-92d6-4388-9e9a-7314c1780368.jpg',2280);

יש בו שני שירים בלחץ, שאחד מהם זוכה כל שנה לתמלול מקורי בהתאם לרוח התקופה. בימים שלנו זה היה "השקדייה פורחת ולדני יש קרחת".
ט"ו בשבט הוא הכביש הזה שעוברים בו בין עיר אחת לשנייה, או העירייה הזאת שתקועה באמצע הכביש הזה. פשוט תקועה באמצע.

הוא החג הזה שחוצה את החיים ומציין את סופה של מחצית א' ותחילתה של ב'. תחילת הסוף של החורף עם קריצה לאביב בואכה פורים.צילום: shutterstock

אז פעם, בימים ההם, בזמן ההוא, שארץ זבת חלב ופירות יבשים הייתה נעה סביב עשרה זנים מיובשים, היינו יוצאים לנטוע יערות למען הקרן הקיימת של מדינת ישראל, ורוח החג הייתה מנשבת בדמות ילדים מרוגשים שהיו מגישים עציצים קטנים עם פוטנציאל אפסי לשרוד שבוע.

הרבה השתנה מאז, אבל דבר אחד לא - חוסר הבנה ברור של מהות החג. מה זה חג לאילנות? למה העצים צריכים חג והכבישים לא? איך מחג של צימוקים וכמה תאנים מיובשים שנדבקים לשניים ולאצבעות הידיים, הפכנו למעצמת הפירות היבשים?

בכניסה לכל מכולת שכונתית עומד דוכן מעוצב וצבעוני עם שלל פירות שאף אחד לא ידע שאפשר לייבש, עם שלל צבעי מאכל ושלא נדבר על הקלוריות. קיווי... מי מייבש קיווי?! אנחנו!!! ואנחנו, אוי, אנחנו כל כך אוהבים פתאום פירות יבשים, כולנו מטורפים על תותים מיובשים בטעם של פג תוקף ובמחיר של פנטהאוז בצפון תל אביב. ותודה לאל שהפסיקו עם מנהג העציצים שאצלי לא שורדים את הדרך מבית הספר הביתה.

היא הביטה בי במבט של בוז ארוך ומתריס, "ככה ברגע זרקת מסורת של חג לפח?". הרגשתי כמו תלמידה בכיתה ג' שעשתה משהו ממש רע. "זה חג של פריחה, שגשוג ושקדיות", היא פצחה בנאום של החברה להגנת הטבע. עוד רגע היא תצא מהחדר עם סנדלי שורש ומגדיר צמחים. דברים משונים קורים לאנשים אחרי גיל 40.

"זה החג היחיד שאני לא צריכה לחשוש שמא אני אשמין", היא הסבירה. שטחי־שטחי אבל חשוב! בשנייה שהתחלתי בנאום הקלוריות לגרם שקדים היא עצרה ואמרה: "אני לא סובלת פירות יבשים. גרם אני לא עולה". אה... אין. אין על ט"ו בשבט.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו