השירים הראשונים שכתבתי היו לאמא שלי, כשהייתי בן 6-7, זאת אומרת ממש כשלמדתי קרוא וכתוב. לא זכרתי את השירים האלה כמובן והפעם הראשונה שגיליתי על קיומם הייתה בארוחת שישי אחת לפני שנתיים בערך, קצת אחרי שיצא ספר השירים הראשון שלי, כשאמא שלי איימה עליי שאם אתנהג לא יפה, היא תעשה לי פאדיחות ותפרסם את השירים שכתבתי לה כשהייתי ילד.

"על איזה שירים את מדברת?", שאלתי.
"שירים שכתבת לי כשעוד אהבת את אמא שלך", היא עקצה.

צחקתי מהעקיצה שלה, אבל לא רק בגללה. הסיכוי שיש באמתחתה של אמי דבר מה שקשור לילדותי, שואף לאפס.

לפני כמה חודשים ראיינו אותי ל-"7 ימים" לקראת צאת הספר החדש. בתום הראיון פנה אליי העיתונאי וביקש ממני בקשה פעוטה וסטנדרטית לכאורה. "אני צריך תמונת ילדות שלך", הוא אמר. הוא היה המום שאמרתי לו שאין לי תמונה כזאת, בכל זאת אני יליד שנות ה-80 ולא שנות ה-30.

"אם אספר לך למה אין לי תמונה שלי ילד, תצטרך לכתוב את הראיון מחדש", אמרתי.
כבר כמה שנים שלאמא שלי אין בית, היא שוכרת חדר קטן אצל חברה שלה. אז את כל חפציה הלא רבים, וביניהם אלבומי התמונות המשפחתיים, היא איכסנה במכולה באיזה מושב.

כבר הפסקתי לשאול אותה אם אפשר להוציא לפחות את התמונות מהקונטיינר, כי כשאני שואל אותה היא מתחמקת ומתפתלת בתשובותיה, אז כבר הבנתי שסביר להניח שאין לדעת מה עלה בגורל התמונות ואם הן עדיין קיימות, או שנגרסו יחד עם ילדותי במגרסת אשפה כלשהי.

אבל אז, באותה ארוחת ערב, אמא שלי פנתה אליי ואמרה: "אתה חושב שאני צוחקת איתך, אה?". היא חיטטה קצת בתיק שלה והוציאה מתוכו שקית לא גדולה עם דפים מקופלים. היא פתחה את הדפים, משכה אחד, "זה השיר הראשון שכתבת", אמרה והניחה דף מרופט שעליו כתובות בעיפרון אותיות דפוס גדולות ועקומות:

"ידה של אימי תמיד מלטפת
ידה של אימי רכה ואוהבת
ידה של אימי יפה וטובה
ידה של אימי נותנת שלווה".

המילים האלה לא היו מוכרות לי, אבל הן בהחלט מסתדרות לי עם הילד שהייתי, הילד שמעריץ את אִמו. "בן כמה הייתי כשכתבתי את זה?", שאלתי.

"היית בכיתה ב'", היא אמרה.
"טוב, כנראה שבאמת אהבתי אותך אז", עקצתי בחזרה.
היא הורידה לי כאפה על העורף.
"ממש יד מלטפת", צחקתי.שלום תקוה ומעריץ

הפעם הראשונה שאבא שלי לקח אותי למשחק של הפועל תל אביב היה משחק דרבי. כל הדרך רעדתי מרוב התרגשות, אבל אני זוכר את מבטיו המאוכזבים של אבא, כשראה את פניי שצבועים חצי אדום וחצי לבן, כאילו אומר לעצמו - איך מכל הקבוצות בעולם, הילד המטומטם שלי החליט שהוא אוהד דווקא את הפועל.

כשהגענו לבלומפילד לא היו כרטיסים, אבל נשארנו מחוץ לאצטדיון ונצמדנו לאיש אחד שהחזיק טרנזיסטור. אני ממש זוכר איך הלב שלי נפל כל פעם ששמעתי את שאגות הקהל עם כל בעיטה לשער. כיאה לאוהד הפועל, הסיפתח שלי היה הפסד בדרבי. לקינוח, החלוץ שלנו איגור שקווירין, בעט למשקוף מול שער ריק בדקה התשעים. כמובן.

אבא שלי לקח אותי בהמשך לעוד כמה משחקים, אבל משחק אחד לא אשכח לעולם.

נסענו למשחק הזה בשני כלי רכב, כי לאותו משחק נסעו איתנו גם דוד שלי בבר ז"ל, ושלושה מהבנים שלו - שמעון ז"ל, לירן ואלעד (הקטן ממני בשנה). הם כולם היו אוהדי בית"ר וכשהגענו לאצטדיון, אלעד החליט שהוא נוטש את משפחתו ומצטרף אליי לשער 5 של אוהדי הפועל תל אביב. אבא שלי זינק על ההזדמנות כדי ללכת לשבת עם אוהדי בית"ר, למרות שהוא לא היה אוהד בית"ר. הוא סתם לא סבל את הפועל. "היום אני הולך לשבת עם המנצחים", הוא אמר לי.

כבר הובלנו 3-0 כשהרגשתי יד נוגעת לי בכתף. זה היה אבא שלי שחיבק אותי וקפץ איתי ביציע ואפילו הצטרף אליי לשירת "היידה הפועל".

באותו רגע, למרות ששמחתי שאבא שלי היה איתי ברגע הזה, עוד כעסתי עליו קצת על הנטישה לטובת היציע של בית"ר. אבל בדיעבד, אני מודה לאל, על ההחלטה שלו לחבור אליי לרגע הזה שלא אשכח כל חיי.

שלום תקווה מקבל כדור מחוץ לרחבה, מטעה את המגן שלו ומקפיץ את הכדור מעל השוער המופתע של בית"ר, איציק קורנפיין (שאז הייתה לו תסרוקת אפרו סטייל מייקל ג'קסון בצעירותו), שלא הבין איך יכול להיות שהוא עומד על קו השער ובכל זאת מישהו הצליח להקפיץ מעליו כדור.
זאת הייתה הפעם הראשונה שבכיתי במגרש כדורגל, דמעות של התרגשות, דמעות של הבנה שאני כרגע חווה רגע שלא אשכח לעולם. גם בפעמים הבאות שבכיתי מכדורגל, זה היה בגללו.
כזה היה שלום תקווה, גאון כדורגל שעשה קסמים על המגרש.
מאותו רגע אבא שלי כבר לא שנא את הפועל.

השבוע נערכה ההשקה הראשונה של הספר החדש שלי "זהב אריות". הוריי, שבהשקה של הספר הראשון היו מוכי הלם ולא ידעו מה מצפה להם, כבר הגיעו יותר מוכנים להשקה הזאת והסתובבו בין האנשים כמו שני טווסים גאים. הערב עצמו היה ערב שלא אשכח מהרבה סיבות.

האולם היה מפוצץ ואנשים הצטופפו במעברים ובמדרגות בגלל שלא נותרו מקומות פנויים באולם של "מרכז ענבל". אני ישבתי עם אהובתי על המדרגות, והחזקנו ידיים. משתתפי האירוע שעלו לקרוא משירי הספר, הממו את הקהל ואותי בקריאתם הנפלאה. שרתי דואט עם חנן בן ארי, שאיתו אני עובד בימים אלה, והגשמתי חלום ילדות כשביצעתי דואט עם מיכה שטרית ושרתי איתו את השיר האהוב עליי ביותר, "שיברי את הטלוויזיה".

אבל החלק הכי מרגש עבורי בערב הזה היה כשעליתי בסופו לקרוא כמה שירים על הבמה, ומולי בשורה הראשונה, ישב קשוב והביט בי, גיבור ילדותי האחד והיחיד - שלום תקווה. 

royhasantor@gmail.com

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו