הרעיון של הכנסת בובות אל בית האח הגדול היה יכול להיות מעניין במקור, לו רק היו מתממשים שני דברים:

1. אם הדיירים היו מבינים שהם אמורים להניע את הפיות של הבובות שלהם לפי קצב הדיבור ולא גורמים לפחות לשני צלמים להתאבד בזמן שהם מנסים לפענח האם עליהם לצלם את חמימו, את הבובה שלו או את היקום.

setImageBanner('e57125f1-d58f-486d-8099-673bf8faa6bb','/dyncontent/2017/8/1/b27d394a-92d6-4388-9e9a-7314c1780368.jpg',2280);

2. אם הדיירים היו מפסיקים לשחק את המשחק ודוברים אמת. הבובות לא באמת גילו לנו שום דבר שלא ידענו, והחלקים המעניינים באמת התקיימו אחרי שהמשימה הסתיימה.

איזה חלקים למשל? ראשית, ה"חברות" בין דן לבין אורנה. עד שהבחורה הזו כבר אזרה אומץ והושיטה כף רגל מתחת לשולחן, אל המקום בו היא הייתה משוכנעת שמצלמות האח לא יגיעו בחיים, מגיע דן ואומר לשני ש"אני ואורנה רק חברים טובים". חברות שאינה כוללת רגליים? נו באמת, מה הבעיה שלך.

שנית, היחסים בין אביחי ומעיין; נראה שמעיין מאוד מבולבלת, ושאחרי ההצהרה בחדר האח היא לא בטוחה מה הצעד הבא. על הנייר, היחסים הללו נראו לה סבבה מאוד, אבל כל עניין המגע והקירבה פשוט נראים לה כמו תוספת מיותרת שהיא לא מבינה מה לעשות איתה. קשה שלא לחבב את מעיין. היא חביבה, מתוקה ולא מלכלכת על אף אחד. אבל יש בעייתיות מסוימת ביחסים שלה עם אביחי, ונראה שזה רק הולך להחריף.

בקצרה, הפרק הזה סימל את מחצית העונה והיה אנלוגיה לעונה כולה: חצי עניין, חצי דרך במערכות היחסים, בגדול חצי כוח.

המזל הוא שיש את חיים, שחצי מהמשפטים שהוא אומר לא ברורים בכלל אבל זה בדיוק מה שאני אוהבת בו. תרכב על החסידה הירוקה הזו כאילו אין מחר, נשמה.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו