״נו באימא קח אותנו לרח׳ הורד״, אני בעיצומו של שכנוע. ככה אולי זה יעבוד. כי מי ירצה להסתובב בשדרות ב-18:00 בערב בלי שום סיבה הנראית לעין? ואולי זה באמת חסר אחריות להסתובב פה חופשי? פתאום חולפת בראשי מחשבה. אבל נוסטלגיה מציפה את נימי הדם הקטנים שלי, שמזמן לא קיבלו מנה הגונה וחיה של היסטוריה.  

״הילדים נוסעים לטורניר בשדרות״, אנחנו מקבלים הודעה בקבוצת הוואטסאפ (הכנה לליגה בכדורגל של עירוני). באוטומט לא עונה. מה עכשיו שדרות? לפני כמה חודשים ויתרתי על עבודה כשדרנית ברדיו קול הנגב, רק כי בכל פעם שעשיתי את דרכי לשם גיליתי שיש לי בלוטות זיעה, ושהן לאו דווקא פועלות רק כשחם (ובמחילה מכל הגברים - גם אנחנו מזיעות. אבל ממש ממש מעט ותמיד עם ריח נעים ושיער מתבדר ברוח...). 

הנסיעות לשם היו תמיד עם חלון פתוח, ללא רדיו, בהמתנה דרוכה לאזעקה שתבקע מתוך השמים ותאלץ אותי לעצור את הרכב על כביש מהיר ולהשתטח על האספלט. 

אז נסיעה מאורגנת של כל ילדי הקבוצה לשדרות? ועוד ללא ליווי הורים? פחחחחח הצחקתם אותי.

מעדכנת את חנוך בדבר הטורניר, ובדבר העובדה שאני לא מעוניינת שהילדה תיסע איתם. הוא מיד מוצא פתרון: ״אני אקח אותה״. העולם נכנס למצב של פריז, וכמו בפרסומת של ״קולון״ מתחילה להתחולל בראשי סוג של סצינת חרדה - ניצוצות ניתזים לכל עבר וצעקות נישאות באויר. מה אומרים עכשיו? האם ללכת בדיוק כמו בפרסומת על תירוץ א׳ קלאסי ולומר לו ״לא״? מיד יפקע לו וריד במצח - הוא ימנה את כל החרדות שלי, ושנמאס כבר איתם ושאי אפשר לחיות לפיהם. תכלס הוא צודק. אבל כשאני עומדת מול החרדות שלי, דרך ההימנעות היא בהחלט המסלול הכי נוח. למה להתמודד? לא חבל על האנרגיות? 

ומצד שני, להסכים שייקח אותה זה אומר שבמשך 5 שעות מחיי, מהרגע שיצאו את העיר ועד שיחזרו - אהיה עטופה בגדר קוצנית (מטאפורית, כן?) שתציק לי ותכאיב לי ולא תיתן לי מנוח. 

אני לא עונה. חושבת לעצמי שאם הייתי מציעה לו שייקח אותה או לחילופין הייתי מודיעה לו שכבר אמרתי לילדה שהוא לוקח אותה, האגו הגברי שלו והעקרון ש״את לא תגידי לי מה לעשות״ היה משתלט על כל חלקה טובה, ושדרות הייתה רואה אותם רק בתקשורת לוויינית. 

יום חמישי. השעה 12:00 בצהריים. בשעה 13:00 חנוך אמור לאסוף את הילדה ולצאת לכיוון שדרות. אני מתחילה להרגיש עקצוצים בגוף. 

״אתה שומע?״, מרימה טלפון אגבי לחנוך, ״מה אתה אומר אולי גם אנחנו נצטרף אליכם?״. אם תפסתי אותו במצב רוח זורם ולא ביקורתי, הטון והגישה יעשו את העבודה. ״מה שבא לך״, הוא עונה. שומעת צליל חבטה גדול. זאת האבן שירדה לי מהלב. אולי רק אחת מהן.

13:00 אנחנו כבר מחוץ לבית הספר אוספים את הילדים בדרכנו לשדרות. חלון פתוח, ללא רדיו, תפילה בלב ושאלה - האם יצאתי מדעתי? עכשיו אני מסכנת את כולנו. כי אנחנו בזמן מלחמה בכלל. טוב... ככה לפחות עפ״י תפיסתי. 

שדרות. שאלה ראשונה בכניסה למגרש: ״האם יש פה מיגוניות??״, וכשעונים לי שכן, אני דואגת לשמור איתה על קשר עין מדי פעם, שלא תעלם לי פתאום או משהו. 

אז עכשיו אנחנו אחרי הטורניר, זכינו במקום השני. במהלכו החרדה החליפה פנים ומה שהדאיג אותי זה האם נזכה בגביע או לא. איזה כיף זה להחליף חרדה קיומית בדאגה פשוטה ויומיומית. 

אז ברוך השם זה חלף, ופתאום מקבלת אומץ. שדרות מלפני 18 שנה נפרשת בפני, מזריקה לתוך ליבי התרגשות, געגוע, תמונות נשכחות מתקופת לימודיי במכללת ספיר וממגוריי בעיר הדרומית.

חנוך מתרצה. הוא מסכים לקחת אותנו לטיול ברח׳ הורד. זה הרחוב בו גרתי בשנה הראשונה ללימודי. דירת שיכון קטנה בקומה הרביעית, ללא מעלית, גרה בשכנות עם צפריר, חבר מאשדוד. 

ולמרות שחנוך מפעיל ווייז בדרכנו לשם, אני מרגישה איך הנפש שלי מפעילה ווייז משל עצמה. ״וואי כאן שולי ואני יצאנו לטיול רגלי הביתה אחרי הופעה של כנסיית השכל״, ״כאן צריך לפנות ימינה זאת הכניסה האחורית״, ״צריכות להיות פה מדרגות מצד שמאל״, אני על גבול הצעקה. 

הילדים מאחור מסתכלים על אימם מתרגשת ממדרגות ובלטות ישנות. הם מחייכים חיוך מנומס ומשחררים לאויר ״וואי איזה יופי״ או ״פששששששש מגניב״. חנוך אדיש. אבל זה לא מה שעוצר את הזכרונות לצוף ואת פרץ ההתלהבות לגבור. 

אני בכלל לא ברכב עכשיו. אני ברחוב, 2 לפנות בוקר, צפריר ואני חוזרים מבילוי סטודנטים בפאב באחד הקיבוצים. אני נוהגת. אני תמיד נוהגת, כי אם לא שותים נוהגים. צפריר נשפך מהאוטו ונופל על הרצפה. הוא שתוי, אבל במידה. הוא מצחיק אותי הרבה יותר מהרגיל. ״טוב צפריר רק תעשה מאמץ ותקום אני לא יכולה לגרור אותך את כל המדרגות האלה״. הוא מבקש ממני להתיישב לידו. ״אבל אנחנו באמצע הכביש״. במחשבה שניה - כביש צידי בשדרות ב-2 לפנות בוקר. גם אני כבר ישובה על הכביש משכנעת אותו לקום. הוא מתרצה.

בעיני רוחי רואה אותנו עולים במדרגות. מאושרים ותמימים. 

״כאן זאת המרפסת שלי״, אני מתלהבת מצביעה על הדירה שפעם הייתה ביתי. השקט באוטו מסביר לי שבשלב הזה אני כבר לגמרי לבד בדבר הזה. האוטו עוצר - חנוך קיבל הודעה, הילדים עוד משוחחים על הטורניר. 

זה רק אני והגלשן שלי - גולשת על גלי העבר: אחותי הקטנה, אימא שלי וממביבה סבתא שלי, מנקות את הבית ואת המרפסת הקטנה בדירה ששכרתי. המרפסת מזוהמת. רק אני נגעלת - הן מנקות אותו כאילו היה שלהן, דואגות שיהיה לי נעים בו כשאהיה רחוק מהבית. 

זאת המרפסת שהייתי יוצאת אליה בימי שישי, רגע לפני שנוסעת הביתה. תמיד ברקע מוזיקה מזרחית שמחה, והשכנות מנהלות שיחה ערה ביניהן. כל אחת במרפסת ביתה. אז לא היה צריך וואטסאפ בשביל לתקשר. בטח לא בשדרות. אוהבת את שדרות. נמצאים בחוץ ומרגישים בבית. 

יורדים עם הרכב לכיוון העיר, ״משמאל הכספומט - אחחחח כמה פעמים הוא סרב לבקשותי - סטודנטית בלי אגורה״. נזכרת שבאחת הפעמים שדוחה אותי, נכנסת ל״סוף סוף פיצה״, הפיצריה העירונית היחידה באותם זמנים, להתקשר לליאור, חבר שלי, ולבקש ממנו שיבוא לאסוף אותי. הוא בין היחידים שהסתובבו אז עם נייד. אבל הוא לא עונה. העובדת במקום שואלת ״מה קרה?״, אני מספרת לה שאין לי כסף בכדי להגיע למכללה. היא ניגשת לתיק שלה ומוציאה 20 ש״ח. אני המומה מטוב ליבה, מבטיחה להחזיר לה בשבוע שלאחר מכן. היא רק מחייכת. 

כשמחזירה לה את הכסף בשבוע שאחרי היא אומרת שלא ציפתה שאחזיר ושזה בסדר.  

״אז אפשר פליזזזזזז גם לנסוע לשכונת מ׳3 ולקיבוץ מפלסים?״, אני מבקשת. גם שם גרתי בשנים שאחרי. איום הטילים? נשכח. אני בשנת 1997. עכשיו אין טילים.

מבט היושבים ברכב מסביר שאת הטיול הנוסטלגי להיום סיימתי. חוזרת ל-2017. גלגלי מנהרת הזמן מתחילים להסגר. 

״יאללה בואו נלך לאכול משהו בשדרות״, חנוך מציע. אינסטינקטיבית רוצה לוותר - כבר מאוחר, אני עייפה והלו..... איום הטילים עדיין מעל ראשנו. 

לא אומרת כלום. גם אני לעיתים מתעייפת מעצמי בגרסה הזאת.

ואולי בכלל הצלחתי לייבא איתי מהעבר קצת אופטימיות, קור רוח ושלווה? אולי. 

 

 

 

להורדת האפליקציה של אשדוד נט לחצו כאן

, מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו