גם את מרגישה שהבת שלך גדלה מהר מדי? פסטיבל מחוברות, מייסדים מסורת ומפיקים מיזם יש מאין. "אני מאמינה בכל לבי, שאימא ובת שיזכו לעבור את החוויה, יחוו אירוע מכונן ביחסים שלהן שיעזור להן לצלוח ביותר אהבה והבנה את אתגר גיל ההתבגרות". מספרת איילת בן צבי יוצרת פסטיבל מחוברות וכותבת הספר ' דברים שרציתי לומר להראל'.

איילת (איה) בן צבי (צילום: אישי)

 איילת החלה את המסע הפרטי שלה וכתבה לביתה מען ספר בו היא כותבת לה את התובנות מהחיים הפרטיים שלה- היא משתפת אותנו הנשים. כתבה - איילת (איה) בן צבי

***

זה היה כשהיית בכיתה ו', בשנת בת המצווה, קיטרת על ביה"ס, על השיעורים המעיקים ועל המורות המעצבנות. ואז, נעצת בי את עינייך היפות ושאלת אותי, "תגידי אימא, אם הייתה לך אפשרות, היית חוזרת לגיל שתיים עשרה" ? "ברור", עניתי מיד,  "אבל עם מה שאני יודעת היום על החיים"  אני זוכרת גם את המחשבה שעברה לי בראש "אני אמרתי את זה"? זה משפט שגדולים תמיד אמרו לי ואף פעם לא הבנתי אותו. חייכתי, פתאום חדרה בי ההכרה שאני סוף סוף מבינה, מבינה מה זה הידע הזה שלומדים  בביה"ס של החיים.

הבטתי עליך וחשבתי שמלמדים כל כך הרבה דברים לא חשובים בביה"ס, אבל את הדברים החשובים באמת – הוראות ההפעלה של החיים, את צריכה ללמוד לבד – וחבלֱֱֱ !

הרגע הזה שהמבטים שלנו הצטלבו, לא עוד רק של אימא וילדה קטנה אלא שתי נשים שעלו כיתה במעגלי חיי הנשים, בחורה שהרגישה שהפכה לאחרונה לאישה בשלה וילדה  שנכנסה זה עתה לגיל ההתבגרות, המבואה לעולם הנשים הבוגרות. הרגשתי את הגלגלים בראש מתחילים לנוע...וככל שעבר הזמן הרגשתי שזה בוער בי לכתוב לך, לגלות ולשתף אותך, לחסוך לך..  

פורשייה נלסון כתבה אוטוביוגרפיה בחמישה פרקים, כשקראת את השיר חייכתי בהקלה ובהזדהות הרגשתי שהיא מדבררת את סיפור חיי: 

פרק ראשון

אני הולכת ברחוב

בור עמוק פעור באמצע המדרכה

אני נופלת פנימה אני אבודה...חסרת אונים

זה לא באשמתי

לוקח לי יובלות למצוא את דרכי חזרה

פרק שני

אני הולכת באותו רחוב

 יש בור עמוק באמצע המדרכה

 אני מעמידה פנים שאני לא רואה אותו

 אני שוב נופלת פנימה, אבל זה לא באשמתי

 עדיין לוקח לי המון זמן למצוא את דרכי חזרה

פרק שלישי

אני הולכת באותו רחוב

בור עמוק פעור באמצע המדרכה

אני רואה אותו שם, אני עדיין נופלת פנימה...זה הרגל

עיני פקוחות, זה באשמתי

אני יוצאת מיד החוצה

פרק רביעי

אני הולכת באותו רחוב

יש בור עמוק באמצע המדרכה.

אני עוקפת אותו

פרק חמישי

אני הולכת ברחוב אחר

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

-

אני יודעת שעל כל אחת לעבור את הדרך  שלה, ליפול לבורות וללמוד לצאת מהם ולעקוף אותם וכך לאמן ולחזק את שריר כישורי החיים הפרטי שלה.  אני גם יודעת שאף כתבה ואפילו ספר, לא יכולים לחסוך לך את המהמורות והמשוכות שבדרך. גם אי אפשר לתרגם למילים את העונג הצרוף כשמשיגים את היעדים, כשעושים מהפכות חברתיות, כשיודעים אהבה. זה כמו שאי אפשר ללמד שחייה מהוראות כתובות, וגם אם היה, אני לא חושבת שנכון לוותר על האתגרים והדברים המופלאים שהחיים מזמנים לנו, כי אנחנו הופכים למי שאנחנו בזכותם.

אני כותבת לך כי יותר מדי זמן, לא ידעתי שאני לא יודעת. המטרה להציף דברים למודעות שלך. הידיעה, מקנה את החופש, החופש לבחור.  במקום שתפלי לעשרים בורות, אולי תפלי לפחות.. הרבה פחות. ברגע שתביני שההגה של החיים הם בעצם בידיים שלך, ושיש לך הרבה אופציות ואין סוף רחובות, יהיו לך את הבינה והאומץ לא רק לבחור ללכת ברחוב אחר, אולי אפילו לבנות איזה רחוב משלך.

והטור הזה הוא כמו בסיפור של עמי ותמי, הם פיזרו פירורים בדרך עמ"נ למצוא חזרה את הדרך הביתה, כך אשרטט את בכל שבוע נ.צ של מפת הדרכים של הדרך הביתה - הדרך אליך – כן, שם ורק שם נמצא הקוד של הוראות ההפעלה של החיים שלך. וגם ובעיקר אזכיר לך שהחיים הם עכשיו ! הם לא חזרה גנרלית ואזמין אותך לא להסתפק בפירורים אלא לשים בהם ביסים גדולים ועסיסיים.

ומה סבתא שלי הייתה אומרת על זה: "לא משנה לאיזה בור נפלת תשמחי כל עוד אין מעליך אדמה"

מתוך הספר "מחוברות" - דברים שרציתי לומר להראל,
כתבה: איילת (איה) בן צבי, יזמית ומפיקה של פסטיבל מחוברות

מצורף לינק לדף הפייסבוק  
https://www.facebook.com/mehubarotfest/


מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו