חוזרת לספסל הלימודים. מכינה עצמי מראש בבית, מתקלחת ומתלבשת בבגדי הנקיים והעכשוויים, מתבשמת ויורדת לכיוון האוטו.

מתבוננת בבואתי במראה - מרוצה ממה שאני רואה. הילדים כבר אחרי מקלחות, ממתינים רק לבייביסיטר שבטח תקדים בכמה דקות. ארוחת הערב על השולחן.

בכניסה לכיתה מרגישה רעננה ומיוחדת. עם תיק על הגב מהודקת ויציבה, יכולה להתחיל בראש שקט את השיעור הראשון. 

שומעים את הצליל הזה? נו הצורם הזה... הוא ממש חזק... זאת חריקת הבלמים של הסרט שאני חיה בו. הוא בעצירה מוחלטת. ועכשיו למציאות......

חוזרת לספסל הלימודים. קורס קצר בן 12 מפגשים, כל מפגש בסביבות 4 שעות. לימודי ערב. קורס גישור שתנועת ״אשדודים״ יבאה לאשדוד, משהו שאני שנים חולמת לעשות.

למרות זאת, נרשמת רק אחרי לבטים והתחבטויות המלוות בשאלות הרות גורל כמו איך אצליח לשרוד עד שעות כאלה? האם כולם יסתדרו בלעדי 4 שעות פעם בשבועיים?! (חשיבות עצמית גבוהה מדי כנראה) וכדומה.  

השעה 17:00. אוספת את ביתי מהחוג. טסה לעוד פגישה, גוררת את הילדים איתי. הם מחכים בחוץ (מזל שיש clash royal בפלאפון). מאחרת.

טסה הביתה לקחת את המתנה שקנינו אתמול. הגדלת הראש בקניית מתנה מבעוד מועד הייתה יעילה, אבל למה? למה? למה? לשכוח אותה בבית? מאחרת. לוקחת את הילדים ליומולדת. 

יוצאת לאחר שמחבקת את ילדיי כאילו אני בדרכי לטיול קוסט טו קוסט בארה״ב. זה לא לפני שנותנת הוראות הפעלה לאימא של ילד היומולדת.

כאילו שרק אותי היא הייתה צריכה על הראש עכשיו. בירידה במדרגות מתחרטת שיצאתי משם. המחשבות החרדתיות מתחילות.

יש בבית הזה מרפסת. ואם יאחרו באיסוף שלהם? ואולי יש סוכריות קשות על השולחן? שוקלת לחזור. מאחרת. מחליטה לוותר.  

מגיעה ב-18:32 (התחיל ב-18:00) לחניה. אני עם אותם בגדים מהבוקר, הקוקו במצב צבירה נוזלי, והשיער בכללי מחושמל. מזג האויר היבש בתוספת שיערות השיבה שצומחות פרא על ראשי מותירות אותי פעורת פה בכל פעם שאני מתבוננת על עצמי במראה. זה מחושים שצומחים לי על הראש?

יוצאת מהרכב. נכנסת לכיתה ומברכת את כולם לשלום. תוך כדי כניסה מבחינה בקצה הג׳ינס שברח מהגרביים שבתוך המגפון.

מתיישבת בזריזות. מנסה להשחיל חזרה את המכנסיים למקומם. הפנים צמודים לשולחן עם המבט קדימה, כל הגוף מתחתיו נלחמת על טיפת נשיותי / כבודי האחרונה. אולי על שניהם. 

יניב בא לדבר איתי. אני נמוכה ממנו כי אני בישיבה. הוא עומד. הוא מדבר. אני מקשיבה. טוב אולי לא מספיק.

שואלת את עצמי האם כבר ראה מהזווית הזאת את קווצות השיער הלבנות, כמה ראה והאם כדאי להעלות את הנושא בפניו? ככה כשאני במבוכה - מביכה את עצמי עוד טיפה כשחושפת את חולשותיי...

השיעור מתחיל. ואיתו סדרת פיהוקים שלא הייתה מביישת את הירדמותו של ביבי באירוע באוגנדה (60 שנה למבצע אנטבה). החומר מרתק. זה מצליח להחזיק אותי ערה.

הטלפון על מצב רטט מונח על השולחן. המרצה לא אוהבת שמתעסקים עם הנייד. רק במקרים שהינם מחוייבי המציאות. אצלי זה מחויב המציאות. מתי כבר 19:30 שכבר אדע שהילדים בידינו???  

בין הקשבה לפיהוקים קלים מדמיינת עצמי 20 שנה אחורה...

השנה: 1997. המקום: מכללת ספיר - בזמנו מכללה עלומה בדרום הארץ. אני: בחורה בת 26 החושקת בלימודי קולנוע וטלוויזיה. במקום לא פלצני ואיכותי. הבחירה מצוינת.

אני בשנה השניה ללימודיי. גרה בשדרות בבית קרקע גדול ומרווח עם עוד שני שותפים נהדרים. שניהם לומדים קולנוע.

הם נותנים לי את יחידת ההורים כך שאוכל להתפנק על שירותים ומקלחת צמודים. אין על שרון ואבישי. חברים אמיתיים. וגם על רוזה, אימא של שרון, שכל בוקר הייתה מעירה אותנו בטלפון הקווי (למי היה אז נייד?) ואנחנו מזייפים בכל פעם ״בוקר טוב״ בקול רענן.

זה אחרי שמתווכחים ביננו, כל אחד מחדרו, מי יענה לה ראשון. מתעוררת. מתקלחת. מתלבשת ומתפללת.  

יורדת לסלון. אבישי ושרון כבר מוכנים. מכינה לי תה ופיתה עם שוקולד, לוקחת את התיק וכולנו כבר צפופים בתוך החיפושית. או צ׳נטווילה (חד אונה בגרוזינית).

כינוי שזכתה בו מאחר ולמרות שעשתה ככל יכולתה לשרת את שרון (ואותנו) נאמנה, מדי פעם איבדה קשר עם עצמה ושכחה שהיא מכונית... 

נכנסים לבניין תקשורת. אנחנו כמו משפחה כבר. כולם מכירים את כולם. אם כי אנחנו עייפים מההתרחשות של הלילה הקודם אנחנו קורנים. מתחילים להישאב כל אחד לכיתה שבה אמורים להיות. 

אני נכנסת לכיתה. חמושה בתחושת בטחון עצמי על גבול השחצני. כוס התה עוד בידי. השיער מתוח לאחור מבריק ומטופח. ולמרות שאופנה ומראה מוקפד זה לא אני, עדיין הכל במקום... אני מתיישבת באודיטוריום ליד חברותיי (כנגד כל הסיכויים מצאתי לי חברות נפש שם). 

חבר מתיישב מאחורי. שומעת אותו לוקח שאיפה עמוקה. מסתובבת אליו ומחייכת. ״הצליח לך עם השמפו. והבושם״. 

השיעור מתחיל.  

״מה את אומרת מירב?״, מחזירה אותי המרצה מלה לה לאנד. ״נכון בהחלט״, עונה מקווה שקלעתי באמת לדעתי בעניין המדובר.

מסתכלת בנייד. 19:30. 5 דקות אחרי שולחת הודעה לסבתא ציפי. ברוך השם הילדים בידינו. אוכלים ארוחת ערב. עכשיו הראש שקט. גם זה סוג של מימוש פנטזיה... 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו