לטענת היזמים ב־2003 החלה עיריית אשדוד בתכנון מחדש של רצועת החוף, והיא פנתה לאדווית בהצעה שייעוד הקרקע הפרטית שלה בחוף ישונה ממלונאי לציבורי, ובתמורה אדווית תקבל קרקע במע”ר.

בטיוטת הסכם שהובאה לוועדה המקומית ב־2004 נכתב שהחילופים דורשים את הסכמת בעלי הקרקע במע”ר — רשות מקרקעי ישראל וחברת קי.בי.ע — ואת אישור הוועדה המחוזית. אלא שרמ”י התנגדה לתוכנית והיא נדחתה בוועדה. אדווית הגישה ב־2010 תוכנית אחרת, אך רמ”י שבה והתנגדה גם לה.

ב־2012 דרשה אדווית מעיריית אשדוד שתוכנית האב החדשה למע”ר תכלול את חילופי הקרקע המובטחים. משלא נענתה, פנתה ב־2014 לבית המשפט.

הוועדה המקומית טענה בתגובה שמעולם לא התחייבה לחילופים, אלא בהסכמת בעלי הקרקע. היא גם ציינה שהמתווה יעניק לאדווית פיצוי הגבוה פי שישה משווי הקרקע בחוף.

השופטת גאולה לוין קבעה שאדווית השתהתה מאוד בפנייתה לערכאות, והוסיפה שההצעה מ־2004 אינה מחייבת את הוועדה המקומית ואת עיריית אשדוד לחילופי השטחים.