בכל פעם שאני מתאהבת באמת אני חושבת לעצמי "אולי הפעם?" לא בכל הידלקות ראשונית, אלא לפחות אחרי שנה במערכת יחסים ותודה למועדון האקסים שלי, היו לי כבר חמש תהיות כאלו.

אני חושבת לעצמי: "אולי הפעם האהבה תנצח?" ויודעת שמדובר בהרבה יותר מאהבה בכל הנוגע למערכות יחסים. כי קל להתאהב, באמת, אבל הרבה יותר קשה לעבור ביחד משברים, לדאוג להדליק את הניצוץ כל פעם מחדש, לנהל מערכת יחסים עם פתיחות (לא פתוחה, אני מונוגמית לחלוטין) והחלטה להיות ביחד לא משנה מה.

הפעם, הייתי ממש בטוחה שזו הפעם. אחרי שלא הרשיתי לעצמי להתמסר, לא לפחד ליצור אינטימיות וקירבה, להיות פגיעה וחלשה ולא להתחבא מאחורי תדמית מחייבת של "אני יכולה גם בלעדיך" והיה כמעט מושלם, או לפחות ככה הרגיש כשהייתי בתוך זה. בדיעבד, שלושה שבועות אחרי הפרידה אני מבינה שמגיע לי יותר, שיש הבדל בין זה שהוא רצה להיות איתי אבל לא היה מסוגל (לא שזה מפחית את הכאב. זה לא) ושזה לא שאנחנו לא באותו "סטייט אוף מיינד" אלא ממש לא באותו מקום ועם אותם רצונות בחיים. אני אמנם עצובה וכואבת, אבל הרבה פחות כועסת מאשר בפרידות קודמות.

קיבלתי שתי טבעות בחיי שזכו מבחינתי לשני סירובים נחרצים, כי הם הגיעו מתוך פחד לאבד, שנייה אחרי שכבר ויתרתי, ואם ויתרתי, כנראה שהיו לי סיבות מספיק טובות. אני לא יודעת אם זה האגו מדבר בפרידות, אבל ללא ספק הדבר שהכי יושב לאגו על הכתף השמאלית הוא שטן קטן שמזכיר ללא הרף, לא משנה כמה נתת מעצמך: הוא ויתר עליך.


אני מוצאת את עצמי יושבת ותוהה איך הוא הרשה לעצמו לוותר עליי. עליי? שנתתי לו את כל ליבי?! מי הוא בכלל? הוא יודע מי אני???
ואז אני מבינה שברגע הפכתי לעוד אקסית שלו. אאוצ'.
אני מוכנה להילחם עבור האהבה שמולי, כל עוד יש מי שנלחם איתי למען אותה המטרה. הרי אי אפשר לרקוד טנגו לבד, ממש כמו שאי אפשר להילחם חד צדדית על אהבה זוגית.

בתחילת היחסים, הצבתי לעצמי שלושה יעדים שנראו עבורי בלתי אפשריים או בגדר חלום: להאמין לו כשהוא אומר לי שהוא אוהב אותי, אחרי שנים שהרגשתי unlovebel, לטוס איתו לחו"ל- רק שנינו ולעבור לגור איתו, ממש כמו בשיר. נפלנו בשלב המעבר. כנראה שלא סתם קוראים לזה ככה, כי באמת צריך להסתכל קדימה כשלוקחים החלטה כזו, אל עבר העתיד, לכיוון אותה הנקודה.
 

הפעם, להבדיל מכל שאר הפרידות הקודמות נזכרתי איך מרגיש כאב עמוק שלא חשתי שנים ארוכות כיוון שלא הרשיתי לעצמי לאהוב, מחשש לחוש את הכאב המדויק הזה במדויק. פרידות זה תמיד כואב אבל אולי הפעם אני כבר לא מפחדת להמשיך לאהוב, או להתחיל מההתחלה. הדבר היחידי שמפחיד הוא שהכאב הזה, לא יעבור.

 



מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו