צעד קטן על ההליכון ב"סווט סטאר", צעד גדול בדרך לעצמאות של מור אזוגי

$(function(){ScheduleRotate([[function() {setImageBanner('2489a3f9-0000-405d-bf54-1b4edba5116b','/dyncontent/2024/2/21/19022398-7ad1-43fb-980e-4729804bbbee.gif',17526,'הילה אייטם כתבה ',525,78,true,20608,'Image','');},15],[function() {setImageBanner('2489a3f9-0000-405d-bf54-1b4edba5116b','/dyncontent/2024/3/21/79c4fc7d-daf2-4d30-9381-e64313eaf03f.gif',17653,'די אוון אייטם כתבה ',525,78,true,20608,'Image','');},15],[function() {setImageBanner('2489a3f9-0000-405d-bf54-1b4edba5116b','/dyncontent/2024/3/19/08f1124b-66b0-4b70-8f17-5dd7ae679819.gif',17617,'מכבי אסתטיקה אייטם כתבה ',525,78,true,20608,'Image','');},15]]);})
להאזנה לתוכן:

מור אזוגי (27) עברה תאונת דרכים קטלנית בגיל 15, בעקבותיה היא שהתה בקומה כ-11 חודשים * כשמור התעוררה, היא מצאה את עצמה נכה, כשהחלום להיות רקדנית מפורסמת נגדע * 12 שנים אחרי התאונה, היא לא מוותרת לעצמה ואינה מוכנה לוותר על החלום * בעזרתו של אדי בטינו, מאמן הכושר מה"סוואט סטאר", היא ממשיכה להאמין בעצמאותה. אדי: "אני מרגיש שאנחנו לפני הקפיצה המשמעותית, רגע לפני השינוי הגדול של מור" * בראיון מעורר הערצה מספרת מור על הרגעים לפני התאונה, היא משתפת בקשיים היום יומיים, ובעיקר לא מפסיקה להילחם במגבלה הפיזית שלה . "אני מתכוונת לעשות הכל כדי ללכת שוב לבד", אומרת מור בנחישות
צילום: אורי קריספין

ביום חמישי האחרון הוזמנתי להכיר את מור אזוגי (27), שמתאמנת בקביעות כבר מעל לשלוש שנים במועדון הכושר "סוואט סטאר" במתחם הסטאר סנטר.

אדי בטינו, מאמן כושר בכיר, בנה עבור מור תוכנית אימונים המותאמת במיוחד לה, הם נפגשים בין שלוש לארבע פעמים בשבוע. עם כניסתי ל"סוואט סטאר", תקפה אותי הרגשת שחרור, כל מה שרציתי לעשות זה לחלוץ את המגף החורפי שנעלתי באותו היום, לנעול נעלי ספורט ולהתחיל לרוץ ולהזיע כמו כולם. בעודי נהנית מההרגשה הספורטיבית, אני מחפשת בעיניים את אדי ומור, עוד מרחוק אני רואה חיוך גדול ורחב וכבר הבנתי, זאת מור שמצפה לבואי. היא עמדה שם עם הליכון מוכנה ומזומנה לאימון היומי שלה. אדי עזר לה להשיל מעליה את המעיל, מור הושיטה לי יד ומלמלה: "נעים מאוד". אדי הוביל אותה למתקן הראשון, משקולות רגליים.

סיפורה המרגש של מור מתחיל ביום בו היא החליטה לא לוותר ולא לרחם על עצמה, בגלל תאונה אכזרית שהתרחשה לפני 12 שנים, כשהייתה בכיתה ט' לדבריה: "החיים ממשיכים ואני צריכה להתגבר על המכשולים שהחיים שמו לי בדרך".

החלום של מור מסתכם בדבר אחד בלבד: "אני רוצה ללכת". היא משחזרת את הרגעים האחרונים בהם היא עוד נחשבה נערה רגילה, שנמצאת בשלהי גיל ההתבגרות: "לפני התאונה רקדתי, זה הדבר שעד היום אני הכי אוהבת לעשות".   

 "רק חמש דקות"

לפני 12 שנה, כשהייתה מור בת 15, חברה של מור ביקשה שתלווה אותה ברכב. "רק לחמש דקות", אמרה החברה. חמש הדקות האלה שינו את חייה מהקצה אל הקצה. תאונת דרכים שעברה, בחמש הדקות הקצרות האלה, הפכו אותה מנערה צעירה ותוססת, רקדנית מוכשרת שעתידה לפניה, לחצי צמח. מור נסעה ברכב עם נהג צעיר, לא חגרה חגורת בטיחות ונפגעה אנושות. "אז לא הייתה המודעות של היום, לא חגרתי חגורת בטיחות מאחור, עפתי קדימה בעוצמה חזקה", נזכרת מור בצער. "בדיוק פנינו ברמזור ורכב המשיך ישר, הוא נסע באור אדום ופגע בצד בו אני ישבתי מאחורי הנהג", היא משחזרת ומוסיפה, "כל מי שהיה ברכב יצא בלי שריטה, רק אני נפגעתי".

מור ספגה פגיעת ראש קשה וכל הצד השמאלי שלה נפגע, היא שהתה זמן רב בטיפול נמרץ בבית החולים "תל השומר". כ-11 חודשים היא הייתה בקומה, 11 חודשים בהם המשפחה והחברים היו צמודים למיטתה של מור, מתפללים שתפקח עין. עד שבוקר אחד הראתה מור סימני התעוררות, היא מצאה את עצמה מרותקת למיטה, כשהיא לא יכולה לנוע כלל, לא מסוגלת לפצות פה ואפילו לא לאכול, לדבריה: "זה לא כמו בסרטים, אני ידעתי בדיוק מה קרה לי, ידעתי שעברתי תאונת דרכים קשה, זכרתי בדיוק מה היה לפני התאונה".

למרות שהרופאים הביעו פסימיות בנוגע לעתידה ולסיכוי שיקומי, הצליחה מור כנגד כל התסריטים השחורים, לקום מהמיטה ולהתחיל בחיים חדשים, היא נזכרת: " עברתי המון ניתוחים, הייתי שמונה חודשים בטיפול שיקומי ולא חזרתי הביתה. בזמן הזה ההורים לא הפסיקו להתפלל לבריאותי". אחרי שנה ושבעה חודשים, בהם לא ראתה מור את ביתה, היא יצאה בפעם הראשונה מבית החולים, אחרי שעברה מסכת ניתוחים, טיפולים וסדרת שיקום פרטנית.אדי בטינו על מור אזוגי: "יש לה כוח רצון אדיר ללכת, היא לא מוותרת לעצמה ולא מפספסת שום אימון, אני גאה בה"

כיום, 12 שנים אחרי התאונה, נעזרת מור בהליכון, בלעדיו היא אינה יכולה לנוע, יכולת הדיבור שלה נפגעה ומאוד קשה לה לדבר ברצף, וכשמור רוצה לשתות או לאכול היא נאלצת לחבר לעצמה זונדה דרך הקיבה. "חזרתי לבית של ההורים בגיל 17, היה לי מוזר להיכנס הביתה", נזכרת מור ביום בו ראתה את ביתה לראשונה מאז התאונה, "היה לי מוזר וגם שמח להיכנס שוב לבית שלי. עד אז, עברתי לא מעט ניתוחים, בתקווה שהיציבות שלי תחזור, בכל יום היה אימון אחר בו ניסיתי לחזק את השרירים בגוף", היא מספרת כשהיא יושבת על מכשיר כוח ומרימה 2 ק"ג של משקולות בעזרת הרגליים: "גם אימוני דיבור היו, לקח לי הרבה זמן עד שחזרתי לדבר. תקופה ארוכה בקושי הצלחתי להוציא מילה ברורה, התקופה הזאת הייתה בשבילי קשה, זה הרגיש לי כמו נצח".

 למה את הכי הרבה מתגעגעת?

 "אני לא מתגעגעת לטעם של אוכל, אני גם לא מרגישה צמאה, לא מפריע לי שאני לא מדברת ברור ואנשים לא מבינים אותי. אני רק מתגעגעת לתחושת העצמאות. אני רק רוצה ללכת לבד".

"סחתיין על ההתקדמות": בצילום: מור בנעוריה. "החיים ממשיכים ואני צריכה להתגבר על המכשולים שהחיים שמו לי בדרך"

מור מגיעה למועדון ה"סוואט סטאר" בין שלוש לארבע פעמים בשבוע. "היא מגיעה לכאן, דואגת לעשות סיבוב פוזה", מספרת דורית, אחת המדריכות בסוואט, בעודה מסדרת למור את חולצת הספורט ומפנקת אותה בקוקו גבוה חדש, היא מספרת על מור: "מור יודעת בדיוק מי נמצא במועדון הכושר, כלומר היא חייבת לדעת מי נוכח כאן, לפני כל אימון היא עושה סיבוב, משוחחת עם החבר'ה, מתחילה בקלילות עם גברים חתיכים והם זורמים איתה בשיחה". מור ממהרת להתערב: "כלום כאן מכירים אותי, אומרים לי 'שלום', מתעניינים בשלומי, מדי פעם ניגשים אלי ואנחנו מנהלים שיחת חולין". לא מעט מתאמנים מפרגנים למור על התקדמותה. "יש די הרבה אנשים שמעריכים את מור על כושר ההתמדה שלה, גם אנחנו המאמנים רואים בזה סוג של ניצחון, אני מייחסת את זה לאדי, כי בסופו של דבר הוא זה שבזכותו מור רואה תוצאות", מסיימת דורית לתאר את הסיטואציה ובתזמון מושלם, ניגש אל מור בחור בשנות ה-30 לחייו ואומר: "מור, סחתיין על ההתקדמות". מור משחררת חצי חיוך וממשיכה לפתוח ולסגור את הרגליים בעוד תרגיל לא פשוט. כולנו צוחקים יחד איתה.

אדי מספר שמור עושה מיני שיעורי כושר למנויים: "האזור החזק ביותר של מור בגוף, היא הבטן. קורה שהיא עושה שיעורים קבוצתיים לשלושה ארבעה אנשים ומחזקת איתם את שרירי הבטן". דורית מוסיפה: "בשיעורים שהיא עושה אנחנו מתפלאים מהתרגילים שלה בכל פעם מחדש, היא 'קורעת' אותם, אין בה רחמים, יש בה המון כוח רצון, יש בה כוח אדיר לשינוי, היא שפיצית. מור מוכנה לעבוד קשה כדי לקבל תוצאות".

"רגע לפני הקפיצה המשמעותית של מור"

מערכת היחסים בין מור לאדי בנויה בעיקר על יחסי אמון, וכשאני אומרת אמון אני מתכוונת לכך, שאדי מאמין שמור מסוגלת ללכת לבדה ללא עזרתו של ההליכון. הוא מאמין שבעזרת האימונים האינטנסיביים, יציבותה של מור תתאזן ותחזור, הרגליים והגב יתחזקו והיא תזרוק את ההליכון.

ומה בנוגע למור?

מור מאמינה באדי, היא מאמינה שבעזרת מסלול האימונים, שהוא בנה בעבורה, היא תצליח ללכת לבדה, לדבריה: "כיום אין מצב שאני שמה את ההליכון בצד והולכת מספר צעדים בלעדיו, אדי הוא הבן אדם הראשון והיחידי שנתן לי ביטחון, שזה בסדר לנסות וללכת לבד, אפילו את ההליכה הפשוטה הזאת אני לא מסוגלת לתרגל עם אימא שלי, רק עם אדי". מערכת היחסים בין מור לאדי בנויה בעיקר על יחסי אמון והערצה הדדית

אדי מחייך חיוך רחב, בעודו עוזר למור להתרומם מהמכשיר עליו ישבה, מייצב אותה כשהיא עומדת לפניו, מוריד לאט לאט את ידיה של מור מן הזרועות השריריות שלו והיא עומדת לבדה, יציבה כמו עץ שתול על מים. אדי פוסע לאחור עם רגלו השמאלית ואילו מור פוסעת קדימה בעזרת רגלה הימנית, ושוב אדי פוסע לאחור ואילו מור מתקדמת קדימה. ידיו של אדי פרוסות לצידי גופה של מור, מקנות לה תחושת ביטחון, שחלילה במידה ותמעד, הוא מייד יתפוס אותה. צעד קדימה של מור, צעד לאחור של אדי, מור מתנדנדת... אך מצליחה לשמור על יציבות ואני מחסירה פעימה. שניהם מביטים בעיניים, כאילו הם רוקדים ללא מגע את ריקוד הניצחון שלהם.

אדי מרגיש שההתקדמות של מור תלויה בו, באימון הכושר ובהליכה הפשוטה שהוא מתרגל איתה. "אני מרגיש שאנחנו לפני הקפיצה המשמעותית, רגע לפני השינוי הגדול של מור", אומר אדי בהתרגשות. עד לפני שנה מור לא הלכה לבדה כלל, היא הייתה צמודה להליכון כאילו היה איבר חדש שנוסף לגופה, כיום מור עושה לבדה עשרה צעדים שלמים בעצמה כשהיא מעודדת ונתמכת על ידי אדי.

 מור, מה החלום שלך?

 "אני רוצה ללכת, לא מעניין אותי כלום רק ללכת. אחרי שאני אצליח ללכת אני גם אתחיל לרקוד לבד. היום כדי לרקוד אני נעזרת בפרטנר, בקרוב מאוד ארקוד בכוחות עצמי".

"נשבעת שלעולם לא אפסיק לרקוד"

אדי ודורית מוזמנים בקרוב אל מופע המחול "מקודשת", בו מככבת מור יחד עם להקת המחול 'אביבים', מור מבטיחה להם שהיא תארגן להם מקום טוב באמצע. עוד לפני התאונה, רקדה מור בלהקה האשדודית המוכרת, להקת 'אביבים'. המופע 'מקודשת' הוא כמחווה לשלומי שבת המשלב אגדת עם, תיאטרון מחול והכל סביב שיריו המוכרים של שלומי שבת.

אבי לוי, מנהל להקת "אביבים" והכוריאוגרף של הלהקה, דאג לשלב את מור במופע החדש 'מקודשת', אשר עלה כבר בשנה שעברה לבמות. "הלהקה היא חממה בעבור מור", מספרת אחת הרקדניות בלהקה, "היא ממש עוזרת לשיקום הנפשי של מור, גורמת לה להרגיש חיונית. הלהקה לא מותאמת לנכים, אבל למרות זאת נותנים לה מקום וגם שמים אותה במרכז. כשהיא רוקדת את ריקוד הסולו שלה לשיר 'מלאכית' של שלומי שבת במופע 'מקודשת', ממש נדמה כאילו השיר נכתב עליה".מור רוקדת בלהקת 'אביבים' בהצגה 'מקודשת'

אומנם עברו לא מעט שנים מאז התאונה הקשה, אך החברים מהלהקה עדיין שומרים על קשר עם מור, מספרת טל אימא של מור: "החברים בלהקה באו לבקר את מור כל הזמן אחרי התאונה, והבית היה מלא כל הזמן. היום הם התבגרו, התחתנו והתרחקו פיזית, אבל עדיין הם שומרים על קשר טלפוני". מור מספרת כי לאבי לוי היה חלק חשוב בקשר הזה בינה ובין חברי הלהקה. "אבי, המורה שליווה אותי, מעודד אותי להמשיך לרקוד", מספרת מור ומוסיפה, "הוא גם עוזר לי לאט לאט לחזור וללכת. למרות שחשבתי שלא אוכל ללכת, היום אני מצליחה ללכת בזכות האימונים של אדי, וכל זה הודות לאבי שנותן לי השראה להמשיך ולא לוותר".

מור עולה על ההליכון (מכשיר הכושר) שמוצב באמצע הסוואט, אדי מחזיק את מור והיא מתחילה ללכת בעצמה, היא הולכת והולכת והולכת... אדי לא מוותר לה ומעלה את רמת הקושי והזווית של ההליכון מתחדדת, מור לא מוותרת ובנחישות צועדת, היא נשבעת שהיא תעשה הכל כדי לעמוד שוב לבדה על שתי רגליה. "אני נשבעת שלעולם לא אפסיק לרצות ולנסות ללכת בכוחות עצמי, אני רוצה לראות את עצמי הולכת לבד, לא רוצה להיעזר בשום חפץ כעזר, אני רוצה לבד.

אני נשבעת שאמשיך לרקוד ולהופיע, חלק גדול מהקרדיט על זה מגיע לשני אנשים. הראשון הוא לאדי שבזכותו אני רואה שינוי, והקרדיט השני מגיע לאבי ולהקת אביבים", מסכמת מור כשהיא מתנשמת מההליכה.בצילום: מור בילדותה. "אני נשבעת שלעולם לא אפסיק לרצות ולנסות ללכת בכוחות עצמי, אני רוצה לראות את עצמי הולכת לבד"

מה את עושה כשאת לא באימונים או בפיזיותרפיה?

 "אני מאוד אוהבת את הבמה. מידי יום שישי בבוקר אני העורכת המוזיקלית של תוכנית רדיו ב'רדיו דרום'. חוץ מזה, אני מרצה מדי פעם בבתי ספר מטעם עמותת "אור ירוק" ומספרת לתלמידים את הסיפור שלי. מגמת תקשורת באחד מבתי הספר אפילו עשו עלי סרט, ומאוד נהניתי משיתוף הפעולה איתם. אולי מישהו ירים את הכפפה ואני אוכל גם לעבוד בתור מעבירה של סדנאות בטיחות בדרכים לתלמידים".

 

 

 

 

 

$(function(){ScheduleRotate([[function() {setImageBanner('385888f2-865e-4de3-98be-06cc0a5f4338','/dyncontent/2024/4/12/5a942a28-5c63-409d-b765-2db1b8e6f2c5.jpg',17748,'תיירות אייטם כתבה ',525,78,true,20610,'Image','');},15],[function() {setImageBanner('385888f2-865e-4de3-98be-06cc0a5f4338','/dyncontent/2024/4/18/cb46861c-40a3-4bc9-b354-4e7ed0617ae4.gif',17784,'ביג תדמית אייטם כתבה ',525,78,true,20610,'Image','');},15],[function() {setImageBanner('385888f2-865e-4de3-98be-06cc0a5f4338','/dyncontent/2023/2/12/e960374e-11ea-41ca-b46e-f63254187ad1.jpg',15395,'עירייה אייטם כתבה ',525,78,true,20610,'Image','');},15]]);})
 
$(function(){setImageBanner('5e9a794c-95ba-417c-acd5-5200d9162a18','/dyncontent/2017/6/1/c41baeb6-e29b-4415-b67b-b3940dd9bdf5.gif',1807,'אייטם אירועים 525-60',525,78,false,19242,'Image','');})
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה