ראיון אישי עם ד"ר גדעון אביטל שהיה קצין בן 21 במלחמת יום כיפורים

$(function(){ScheduleRotate([[function() {setImageBanner('3365d563-5add-4b4e-9c23-6c1c14742883','/dyncontent/2024/2/21/19022398-7ad1-43fb-980e-4729804bbbee.gif',17526,'הילה אייטם כתבה ',525,78,true,20608,'Image','');},15],[function() {setImageBanner('3365d563-5add-4b4e-9c23-6c1c14742883','/dyncontent/2024/3/19/08f1124b-66b0-4b70-8f17-5dd7ae679819.gif',17617,'מכבי אסתטיקה אייטם כתבה ',525,78,true,20608,'Image','');},15],[function() {setImageBanner('3365d563-5add-4b4e-9c23-6c1c14742883','/dyncontent/2024/3/21/79c4fc7d-daf2-4d30-9381-e64313eaf03f.gif',17653,'די אוון אייטם כתבה ',525,78,true,20608,'Image','');},15]]);})
להאזנה לתוכן:

"סיפורה של מלחמת יום הכיפורים נחשב 'בעייתי'; ללא ניצחון מוחלט, בלי אתר פיסי ייחודי שמתכנס בו זיכרון המערכה, ללא מצביא מעל המחלוקת, מלחמה נטולת הישגים טריטוריאליים 'בני קיימא', כמעט בלי שירים לכבודם ורחובות על שמה, ובמידה רבה גם בלתי מוצדקת. מלחמה שאינה מסוגלת לדבר בעד עצמה ולהזכיר את עצמה זקוקה במיוחד לביטויים מילוליים, למען לא תישכח"

את הדברים הקולעים האלה כתב ד"ר גדעון אביטל, בעבודת הדוקטורט שלו, נפגשתי איתו בכדי לשוחח על הזיכרון והשכחה האישיים והלאומיים, מתוך המלחמה שלו.

 

כתב וראיין: יניב קקון (סרן במיל')

 

בזמן דיווחי המעוזים, מה אתה ידעת? איפה תפסה אותך המלחמה?

אני התחלתי את המלחמה שלי מחוץ לשדה המערכה- במקום ללא תחושת מלחמה, אתה יכול להיתקל במלחמה בבסיס צבאי שרוחש בלאגן, בחזית, בארטילריה או במטוסים או בעורף באזעקה. אני הייתי בעזה באותו הזמן, במקום ביניים שלא חווה את פרוץ המלחמה באף אחת מהדרכים הללו, החוויה האישית שלי כקצין צעיר בן 21, מעבר לזה שאספתי מידע למ"פ שהיה איתי, הייתה שאני תקוע בעזה ואני לא אחווה את המלחמה, הינה היא נעלמת לי.

 

אתה יכול לתאר את פתיחת המלחמה שלך? מה ההיתקלות הראשונה שלך ואיך היא מאפיינת את המלחמה בעינייך?

ההיתקלות הראשונה שלי הייתה עם כוח סיור מצרי, באזור עיון מוסא, בתוך בלגאן של לקראת משימה ובשעות ראשונות של מלחמה, שלחו יחידות וגדודים שונים למשימות בלתי צפויות. בעצם, חטיבת הצנחנים לא באה לידי ביטוי כחטיבה במלחמה כי כל אחד מהגדודים היה במקום אחר. שלחו אותנו לאזור מפרץ סואץ מתוך שני עניינים, האחד, לעצור את האפשרות של כיבוש שארם אה שייח' ובעצם את תנועת הארמיה השלישית דרומה. והשנייה, בכדי להתכונן למבצע "אור ירוק" שלא יצא בסוף אל הפועל, שמטרתו הייתה לפרוץ את מפרץ סואץ בנחתות ולכבוש את שדה הנפט מורגן ולהתייצב מדרום לקהיר.

ההיתקלות אופיינה בהפתעה גמורה- הופתענו מהתעוזה המצרית, מגודל הכוח המצרי, מהעליבות היחסית של האמצעים שלנו, בהעדר סיוע של חיל האוויר האגדי ובאופן כללי בקריסת מערכות.

יצאנו לדרך באווירה של ניצחון מיידי של השתלטות וכיבוש ופתאום אנחנו מוצאים את עצמנו מחופרים באזור אבו נזיימא עם ררנ"טים ובזוקות אמריקאיות מול חיל משמר קדמי של דיביזיית שריון, המשימה הביכה אותנו והקושי לעמוד בה הביך אותנו, הרי אנחנו צנחנים!

 

אתה מתאר מצב דומה למצב שמתאר דני בן אבו במהלך הראיונות בסרט (שובך יונים) , "הרגשנו שכל אחד לעצמו", אתה יכול להרחיב על התחושה הזו?

לפעמים כל אחד לעצמו זה טנק ולפעמים זה גדוד, בזמן הקרב בחווה הסינית, ציפיתי שמי ששלח אותנו לשם יספק ארטילריה אם נתקע, חילוץ, שילוב של חיל אוויר, תגבורת. לא! כל אחד לעצמו.

הבלגאן התחיל עוד הרבה לפני, כקמ"ן, ביקשתי מקמ"ן החטיבה תצלומי אוויר של המקום, אין! ותגיד תודה שקיבלת מפה... אחרי שהמצרים קיבלו אותה.

התחלנו את הקרב בהרגשה של מזל שאנחנו חיים, כי כמעט הורידו את המסוק בדרך אל היעד, הכל מבולגן, ואתה מרגיש לבד ושזה מתחיל דפוק.

בהליכה אחרי נקודת ההורדה אני רואה את החול לידי קופץ ולאחר המקרה מתברר שמי שיורה עלינו זה כוח מילואים ששומר על ציר עכביש... פרולוג ממש למהלך הלחימה עצמה.  הלכה למעשה של כל כוח וכל אדם לעצמו.

 

תחושת בדידות כזו מביאה אותך לחשוב על תפילה או רגע של כמיהה לישועה מטאפיסית?

באחרון של סוכות, ה18 לחודש, בשמחת תורה, החובשים החליטו להתפלל ועל ידם התקבצו עוד כמה חיילים דתיים, מאוד רציתי להצטרף אליהם- בגלל הביחד או התחושה שיש משהו שגדול מאיתנו ולא יכולתי. מאוד רציתי. כי זכרתי את מה שאמר השופט חיים כהן- אם זה אלוהים אני לא רוצה אותו! אני גדלתי בבית חילוני והוא בדתי אבל התחושה היא אותה תחושה, ברגע של משבר גדול, פחד נוראי, אתה חוזר למקורות בהרבה מובנים... והרגשתי שאם אני עושה את זה בדרך הזו אני נותן לעצמי הנחה שלא מגיעה לי..

 

אז אני מניח שחזרת לאדם, ובאדם מצאת נחמה? מצאת גבורה? אישית או לאומית? מי הגיבורים שלך?

אני חושב שהגבורה במלחמה אפשר למצוא רק בקרב חיילים שאינם מפקדים, כי מצפים לזה מקצינים. מבלי להקל ראש במפקדים או קצינים שצריכים לקבל החלטה להיכנס בכל פעם מחדש לקרב או להישאר בקרב.. כי זה לא פשוט כלל ועיקר למ"מ טנקים להתקדם לעמדה או לרדת מעמדה ולחזור אליה אחרי טיפול או חימוש, לרדת ולעלות מחדש. או לחליפין לטייס לצאת מחדר הטייסת, ממחשוף פקידת המבצעים כסמל, מן האזרחות הנורמאלית אל המלחמה וחוזר חלילה.

עם כל זאת, אצל החיילים הפשוטים, שלא מצופה מהם להכריע בסוגיות כאלו, כל התנהגות של חירוף נפש והקרבה היא גדולה פי כמה וכמה. וזה לא משנה מאיזו מוטיבציה ההתנהגות הזו נובעת, מעשה אוטומטי, קבוצת שווים- חבר'ה, סטאטוס- מה יגידו עלי בחבר'ה או בבית, והמעטים שנלחמים כשטובת המדינה בלבד לעיניהם, כל אלו פעולות גבורה. הם הגיבורים שלי.

 

ט. כרמי בהאנטומיה של המלחמה מגדיר את שמות העצם הלאומיים המאפיינים את המלחמה, מהם שמות העצם שלך?

נעליים- של הרוג, אנחנו שגדלנו על נעליים מצריות שננטשו בחול בשדה הקרב, רואים פתאום נעליים ועוד נעליים מתחת לשמיכה ומבין עוד אחד ועוד אחד.

מטוס נופל- שלנו, ברור ששלנו, ואיתו נופלת תפארת חיל האוויר המהולל שלנו.

בלגאן- הרבה בלגאן.

וחובשים- אני זוכר כל הזמן חובשים עובדים.

 

אתה מדבר על הרבה חברים, על הרבה נופלים, לא נעים לך לפעמים שאתה הניצול?

מאוד לא נעים לי, אני במשך שנים חשדתי שאימא שלי לא מספרת לי את כל האמת על העבר המשפחתי, לא מספרת לי את כל הסיפור.. איך זה שהיא ובעלה הראשון ושני ילדיהם הצליחו לשרוד שנתיים וחצי בכפר צרפתי, שיש בו- שיכור, זונה, 2 חולרות, 1 שרוצה להרוויח כסף ו3 אנטישמיים (כדוגמא) ובכל זאת אף אחד לא הלשין עליהם? חשדתי גם שלא מספרים לי את האמת כשהסבירו לי איך סבתא וסבא שלי מהצד השני נכנסו למחנה ריכוז כשסבא שלי בן 67 ויצאו משם בחיים, כשכל התקופה הוא עבד כמתורגמן של המפקד האדמיניסטרטיבי של המחנה מטעם הצרפתים.

עם סיפור חיים כזה, אולי יש משהו לא תקין ולא נורמאלי בזה שדווקא אני נשארתי בחיים, זה לא ייתכן ולא הגיוני. שנים חשבתי שיש שני הסברים אפשריים- 1. שלא הייתי בסדר בקרב וניצלתי עכב כך. 2. שאלוהים מהתל בי ושעוד מחכות לי עוד כמה הרפתקאות בחיים. היום אני כבר מרגיש שזה עניין סטטיסטי.

פשוט היה לי מזל, 2 קילומטר לפני שחצינו את תעלת סואץ ברגל, מה שנשאר מהגדוד, הלכנו בשני טורים לעבר התעלה. ופתאום משום מקום מתיישבים עלינו שני סוחואים ליעף מקלעים. כל הגדוד שוכב על הגב ומורידים מחסנית, פועלים לפי התרגולת המיותרת הזו שכל מה שהיא עושה טוב זה להרגיע אותך מעט מנטאלית כי אתה עושה משהו עם עצמך. נגמרת ההתקפה ואנחנו עושים ספירת מלאי וכל אדם 20 בטור חטף, 7 נפגעים. על ידי, מקלען בשם צלקין שלא הכרתי לפני והיה בן זוגי (בחוליה) לקרב, חטף. חצי מטר ממני, סטטיסטיקה.

 

עמיחי שואל בשירו- איך עומדים ביום הזיכרון בצפירה, זקופים או כפופים? מה אתה עונה לו?

כשהייתי בן 12 עשינו מסיבת יומולדת אחרונה לסבא שלי, זה ממחנה הריכוז, שהיה איש נמוך ביותר והייתי צריך להחליט איפה אני עומד בשביל כניסה כשהוא מגיע. אם אני עומד על השביל ומחבק אותו אני גבוה ממנו וזה בלתי נסבל, אם אני מתכופף אני עלול להעליב אותו ואם אני עומד בצד אני דורך על כובע הנזיר ששתול שם. אם אתה לא זקוף אתה מבזה אם אתה זקוף אתה מתגאה, מי יודע איך לעמוד?

 

בוא נדבר על גאווה, מהם הניצחונות האישיים שלך?

4 ניצחונות:

1. הראשון שהגענו לגדת התעלה, מטוס מצרי עם חבית חומר נפץ הגיע אלינו, באותו הזמן הם ירו את כל מה שיש להם בכדי לפוצץ את הגשר היחיד. היינו עם שני זחל"מים בעלי תותח 20 מ"מ דו קני. איציק אמר בואו נירה בו עם קלצ'ניקובים- היינו 6 אנשים ככוח חלוץ של הגדוד. ירינו והוא נפל, אני לא בטוח שלא היו שם עוד שירו בו אבל אני הרגשתי שסגרנו חשבון עם כל המטוסים הנופלים שלנו.

2. יום לאחר מכן כבשנו 2 רמפות, בכל אחת היו 4 חיילים, לא כיבוש גדול, אבל סוף סוף הרגשנו שאנחנו פועלים על פי תרגולת מובנית ומצליחים.

3. תפסתי והצלחתי להניא מספר צוערים שצורפה אלינו מנסים להוציא להורג 3 שבויים- צריך להבין שלהעביר שבויים למכלאות היה מאוד מסובך וקשה אדמיניסטרטיבית בתוך כל הבלגאן. ירון לונדון כתב ב20 שנה למלחמה בידיעות אחרונות כי הוא נכח ב2 מקרים בהם הרגו שבויים, שהוא יודע מי הרג והוא לא יגיד לעולם. מבחינתי זו התחברות לבנאליות של הרוע ואני שמח, למרות שאינני יודע מה עלה בגורל השבויים, שהצלתי באותו היום 20 צוערים מהמעשה הזה.

4. הצלחתי לצאת משם, לא התאבדתי, לא אושפזתי, לא לקחתי סמים או תרופות, ניצחתי כי ידעתי שזה לא נגמר שם, שזה יכול לחזור בכל רגע, אז כתבתי כדי להתרפא.

 

אם כך, האם הדוקטורט הוא המענה לתוהו ובוהו?

זה ניסיון של ביבליוטראפיה, עם או בלי קשר למלחמה הוא אתגר אחרי 24 שנות עבודה כעורך דין הרגשתי שאני רוצה לעסוק במשהו שיש בו מן התרבות ומן היצירה. אני באמת חושב שעבורי מלחמת יום הכיפורים היא חוויה מכוננת שיושבת היטב היטב על סיפורי העבר- על סיפורי היהודי המקראי, על השואה, על מלחמת תש"ח (מסיפורי אבי).

ההתחכמות שלי עם הטראומה שנשארה משם הצליחה, על דרך ההדחקה הצלחתי להתגבר עליה, עם זאת במובנים מסוימים סבלתי מזה ובעיקר סביבתי סבלה מזה, מהתפרצויות במשרד וכדומה לאלו, ידעתי שזה יכול להתגבר ולחזור, אז כתבתי.

 

דיברת על ייצוג בשירה, איזה שיר הכי מייצג בעינייך את המלחמה?

שירה של תרצה אתר, מתוך מלחמה זה דבר בוכה, שיר ללא שם שהשורה הראשונה בו היא אבא של יוחאי.

 

מדוע אתה מחובר אל השיר הזה כל כך?

ספרות הילדים לגבי המלחמה, עוסקת ומספקת לנו מלחמה ייחודית, יש בה המון תהילה, היא בעיקר מלחמת עורף, של סולידאריות ודאגה (שעתנו הכואבת והיפה), דרך ספרות ילדים זו הילדים עוברים חוויה מכינה לקראת הצבא.

לאלוהים יש תפקיד לא קטן בסיפור, ישיר או מרומז, תרצה אתר שהתאבדה בגיל 36 (פעמיים חי), כתבה קובץ שירים ומתוכם יוחאי הוא השיר שנוגע לליבי.

בדיעבד, זה לוקח אותי לסרט החיים יפים, לא ברור לי אם השואה והמלחמה היא הסיפור או האחריות של אב לבנו.. אני חושב שבאופן אישי אני תמיד רואה את אבא שלי ואת הבן שלי בתוך השורות.

$(function(){ScheduleRotate([[function() {setImageBanner('3489b7de-68c3-4ee8-939e-4cf3eb9daa23','/dyncontent/2024/4/12/5a942a28-5c63-409d-b765-2db1b8e6f2c5.jpg',17748,'תיירות אייטם כתבה ',525,78,true,20610,'Image','');},15],[function() {setImageBanner('3489b7de-68c3-4ee8-939e-4cf3eb9daa23','/dyncontent/2024/4/18/cb46861c-40a3-4bc9-b354-4e7ed0617ae4.gif',17784,'ביג תדמית אייטם כתבה ',525,78,true,20610,'Image','');},15],[function() {setImageBanner('3489b7de-68c3-4ee8-939e-4cf3eb9daa23','/dyncontent/2023/2/12/e960374e-11ea-41ca-b46e-f63254187ad1.jpg',15395,'עירייה אייטם כתבה ',525,78,true,20610,'Image','');},15]]);})
 
$(function(){setImageBanner('aed00b92-beef-4c82-ac47-1ad7b6f04604','/dyncontent/2017/6/1/c41baeb6-e29b-4415-b67b-b3940dd9bdf5.gif',1807,'אייטם אירועים 525-60',525,78,false,19242,'Image','');})
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה