רובע ב' - צילום: אבי רוקחמזג האוויר היה מעונן ביום שלישי בכל אשדוד, אבל רובע ב' הרגיש מעונן יותר. במרכז המסחרי הישן והחבוט, המקום שבו נדמה כי לעולם לא תראה מישהו מחייך לעצמו (או לאחרים), ישבו הלקוחות הקבועים של בתי הקפה ודיברו כתמיד בזעם על הסרט בשחור-לבן של שגרת חייהם כאן, סרט שביום שלישי בבוקר השחור נעלם ממנו לפתע. למרות ששאפו לכך מזה זמן רב, גם זה לא גרם להם להיות שמחים בחלקם.

העובדים הזרים מאפריקה, חלק בלתי נפרד מהנוף של רובע ב' ורובע א' הסמוך בשמונה השנים האחרונות, כמעט ולא נראו בתחילת השבוע מסתובבים ברחובות הרובע או ממלאים את המרכז המסחרי בעסקים שנפתחו עבורם על ידי בני ארצם: המספרות, חנויות האינטרנט והסלולר, הברים ובתי הקפה. הם לא ישבו גם בגן הלוחמים הסמוך, שבימים כתיקונם הם ממלאים כל ספסל פנוי בו. אבל הימים כאן אינם כתיקונם, והבחור האריתראי הצעיר שישב בכניסה לספרייה הציבורית והתעסק עם הטלפון שלו, הביט בחשדנות בכל מי שהתקרב אליו, סירב לשוחח על המצב, שכח את מעט העברית שהספיק ללמוד בשנים שהוא נמצא כאן, וברגע שהבין כי מי שפונה אליו אינו פקח או שוטר, החזיר באחת את מבטו לטלפון הסלולרי שלו.מעצרים באשדוד

לא מגרשים, רק עוצרים

"משטרת ישראל, בפעילות משותפת יחד עם רשות האוכלוסין וההגירה, פעלה הלילה נגד הימצאות מסתננים שלא כחוק בעיר אשדוד", נאמר בהודעה הלקונית שפרסם דובר משטרת ישראל בתחילת השבוע. "פעילותם של כוחות אכיפת החוק התמקדה ברבעים א' וב' בהם ריבוי עסקים ובתי דירה בהם שוהים מסתננים, וזאת במסגרת השבת והגברת תחושת הביטחון של אזרחים נורמטיביים המתגוררים במקום ובסמוך לו".

עוד מוסיף דובר המשטרה כי "אותרו 96 מסתננים במהלך בדיקות ב־12 עסקים ובפארק הלוחמים, מקומות בהם אלו נוהגים לשהות, וכמו כן גם במספר דירות מגורים בגזרת המבצע שנערך. ארבעה חשודים מתוכם נעצרו בחשד לשימוש בוויזות מזויפות ושניים מאלו נעצרו לאחר שבעת כניסת השוטרים אל תוך העסק, נמלטו אל עליית הגג שם ניסו להסתתר בתוך מקלחון. ארבעת העצורים הועברו לידי פקחי רשות ההגירה להמשך טיפול ובמקביל לכך החלה המשטרה בפעולות חקירתיות למיצוי הדין עם חלקם של העסקים בהיבטי רישוי לאחר שמקומות אלו פעלו כמקומות למשחקי מזל והימורים אסורים".

ולטובת מי שלא מסתפק במילים הריקות מרגש של הדובר, זה בעצם מה שקרה: ביום ראשון בלילה פשט כוח משולב של המשטרה, פקחי משרד הבריאות ואנשי רשות ההגירה על עסקים השייכים לעובדים הזרים ברובע ב' וברובע א' ועל דירות שבהן הם מתגוררים. השוטרים והפקחים עברו בין החנויות והדירות ויצרו בהלה המונית בקרב מאות התושבים הזרים במקום, שחששו כי הינה מגיע הגירוש ממנו כולם חוששים. דובר משטרת לכיש אומר שאין קשר בין המבצע המשולב לצו הגירוש המתקרב וכי מדובר בפעילות רגילה לבדיקת ויזות שנעשית מדי פעם, אבל קשה להתעלם מהתזמון האומלל של האירוע. זה עשוי להסביר גם את ההיסטריה שאחזה בכמה מהעובדים הזרים שהגיעו לבלות, נתפסו עם ויזות מזויפות ונמלטו מהשוטרים לעליית גג סמוכה, שם נלכדו עלי ידי רודפיהם. ואם הקונטציות מעליית הגג מעלות בכם מחשבות על זמנים אחרים בהיסטוריה - כנראה שאתם לא לבד.

"אנחנו עושים מה שאומרים לנו לעשות", אומר ערן מסיקה (38), קצין שיטור וקהילה מתחנת אשדוד שהשתתף בפשיטה ביום ראשון בלילה. "בשנים האחרונות נהגנו לעשות את זה מדי פעם ואין קשר לגירוש עד כמה שאני יודע. אנו יודעים שיש ברים שפועלים שם ומהווים מטרד לתושבים שגרים במקום, קטטות שמתפתחות כתוצאה משתייה, רעש והטרדות מיניות. אנו פועלים לחיסול התופעה הזו לשיפור איכות החיים של בעלי העסקים והתושבים. זה מה שמנחה אותנו".

וכשיקראו לכם לאסוף אותם לגירוש מהארץ ולשלוח אותם למה שעלול להיות מוות במדינה עוינת, איך תקבלו את זה?

"כשוטר אני מסתכל רק על איכות החיים, הסדר הציבורי והעניין הפלילי. אני לא יודע מה יקרה אחר כך עם הבן אדם שאני עוצר. זו העבודה שלי ואני מחויב להבדיל בין מקצועיות לבין רגש. זה קורה המון בעבודה כמו שלי כשוטר קהילתי, במיוחד בסכסוכים משפחתיים, ואני לא יכול לתת לרגשות שלי להיכנס כאן".

איך עושים את זה?

"יש סדנאות חוסן, ייעוץ וליווי מקצועי, התמודדות עם דילמות מוסריות. תקשיב, תפסנו מישהו גונב סימילאק מהסופר כי אין לו כסף לקנות אוכל לתינוק שלו. מה אתה עושה במקרה כזה? זו בעיה לא פשוטה שאנו מתמודדים איתה יום יום כמעט, אבל אנחנו מחויבים לחוק, והתושבים כאן, במיוחד ילדים ונשים, מפחדים לעבור כאן בשעות הערב, ואני אדאג להם קודם כל".

יחס משפיל

ברחוב הנרייטה סאלד, הידוע בעיר כ"רחוב סומסום", יש מרכז מסחרי נטוש שבקומה השנייה וההרוסה שלו מתגוררים בצפיפות עובדים זרים. רק הכביסה התלויה שם, בדלי הסיגריות במאפרות ומחוצה להן בחוץ מעידים על כך, כי אף דלת לא נפתחת והחלונות אטומים בבדים ויריעות פלסטיק. אולי אף אחד לא בבית, אולי הם פשוט חוששים ממבקרים לא קרואים.

"הם דווקא לקוחות טובים", מעידה עליהם בעלת המכולת שלמטה, "אבל הפחד זה שכשהם משתכרים. יש לא רחוק מכאן שני ברים - אחד של סודנים ואחד של אריתראים, והם רבים ביניהם כל הזמן. זה מלחיץ".

לפי נתוני רשות האוכלוסין וההגירה, מספר הנתינים הזרים שנכנסו לישראל ממדינות אפריקה בדרך לא חוקית עומד על 64,312 בני אדם. בסוף שנת 2017 נותרו בגבולות המדינה 37,885 מהם (לא כולל ילדים). תל אביב כמובן היא העיר שבה נמצא מספר מבקשי המקלט האפריקנים הגדול ביותר. באשדוד חיים, לפי הערכת רשות האוכלוסין וההגירה, 1,348 מבקשי מקלט, רובם כאמור ברבעים א' וב' - רובם לא נראו כלל ברחובות בימים שני ושלישי והעסקים שלהם נותרו ברובם סגורים. באחד מבתי הקפה הפתוחים יושבים בחור ובחורה ומעשנים נרגילה ריחנית, מגיבים בתמצות מינימליסטי לשאלות שמופנות כלפיהם. "לא, אנחנו לא יודעים כלום על מה שקרה פה אתמול בלילה. כן, יש לנו רישיון. לא, אנחנו לא מבינים עברית".

בחנות הבגדים והתמרוקים הבעלים ושני לקוחות/חברים משתפים פעולה קצת יותר ומציגים תמונה מעט אחרת. את שמם הם מן הסתם העדיפו לא לפרסם בעיתון. "היחס אלינו מצד המשטרה משפיל", טוען הבעלים. "לא משנה מה קרה, הם תמיד נגדנו, מרביצים ומדברים לא יפה. גם אם יושבים בשקט ולא קורה כלום הם מקללים אותנו, מתנהגים באלימות ובאים בעצבים. ישר מרביצים ולא שואלים".

איך היחס מהאנשים בשכונה?

"יש כאלה שבסדר, יש כאלה שלא. פעם זרקו לנו אבנים על הבית. יש מי שחוטפים מכות מחבורות של נערים, אבל הבעיה היא לא התושבים. אלה המשטרה וההגירה שעל הפנים".

קשה לחיות ככה.

"כמה גרוע כבר יכול להיות לי בגלל יחס של שכנים?", מחייך אחד הלקוחות במרירות, "אני ברחתי מדארפור, רצחו אנשים מהמשפחה שלי, אז אם מקללים אותי זו בעיה בשבילי? אני נותן לזה לעבור מעליי".

אתה יכול להבין את היחס מהשכנים? מתלוננים כאן על שיכורים, על אווירה לא נעימה ברחובות.

"הם מגזימים. ישר מתנפלים עלינו".

ומה יקרה אם יגרשו אתכם?

"מה נעשה? זה החיים שלנו. יש לי חבר שגירשו אותו לרואנדה. הוא אומר שמשדה התעופה אמרו לו ללכת והוא שאל לאן. אמרו לו 'לא אכפת לנו'. אין שם כלום בשבילנו".

ברחוב הרב מימון שני בחורים סודנים מטיילים לאיטם. "היום לא הלכנו לעבודה", הם אומרים, "יש ימים שיש עבודה - בניקוי מכוניות, מכולת, ירקות, סופרמרקט, שטיפת כלים - ויש ימים שלא". 

ואם המשטרה תתפוס אתכם?

"אז תתפוס. אין לנו ויזות, מה נעשה?".

למה אתם לא מוציאים אישורי עבודה?

"מי ייתן לנו? עומדים בתור שעות ממוקדם בבוקר ולא משיגים".

ואיפה אתם גרים?

"כאן, לא רחוק. דירה קטנה, חמישה אנשים ב־50 מטר, ולוקחים מאיתנו כמעט 300 שקל בחודש. בעל הבית יודע שאין לנו ברירה אז משלמים מראש. יש מקומות יותר גרועים - יותר קטן, יותר אנשים ויותר כסף. עושים עלינו ביזנס".

"אני לא מבין למה אתם מתנהגים אלינו ככה", אומר לפתע בזעם הבחור השני, ששתק עד עכשיו. "דווקא אתם, שהייתם פליטים באירופה, אולי הפליטים הראשונים בהיסטוריה, מתנהגים אלינו ככה? למה זה?".

כאן לא לשכת הסעד

"האנשים האלה גורמים לנו לסבל מאז שהגיעו לכאן", אומרת אחת מהנשים שיושבות על ספסל סמוך לסניף הדואר ברחוב רמב"ם. "ההטרדות, המכות, השיכורים. נמאס מזה".

אבל אין להם לאן ללכת.

"מה אכפת לי?", אומרת אחרת, "זו לא לשכת הסעד פה".

הם נמלטו מהמלחמה במדינה שלהם, ברחו לכאן מסכנת מוות.

"זה עדיין לא משנה את העובדה שהבנות שלי מפחדות לצאת החוצה בלילה בגלל שיש כאן סודנים שמתחילים איתן. עם כל הסימפטיה למה שקרה להם, אני רוצה לראות שהם יגורו ברובע י"ב, בשכונה היוקרתית של ראש העיר לסרי. נראה איך ראש העיר מתמודד עם זה שבלילה יש מכות בין סודנים לאריתראים וצעקות ושיכורים".

"הוא הפך לנו את המקום להארלם", צועקת מישהי אחרת. "תסתכל, הם לקחו לנו את כל החנויות במרכז המסחרי. אתה יודע מה שקורה כאן ביום שישי בלילה? אנחנו לא יכולים לישון מהצעקות. תגיד, אלו חיים?".

בחנות המסגרות של בני, לא רחוק משני בתי קפה של עובדים זרים, הוא אומר שהעסקים שלו ירדו מאוד מאז שהגיעו לכאן העובדים הזרים, כי אנשים כבר ממעטים להגיע לחנות שלו. 

בבית הקפה הסמוך מודה הבעלים שלעומת שנים עברו, ב־18:00 הוא כבר סוגר את העסק שלו, כי אף אחד לא מגיע למרכז בשעות הערב מלבד העובדים הזרים. "הרובע הזה לא מה שהיה פעם", הוא אומר, "חמישים אחוז מהעסקים נפלו כאן והאנשים בעוצר ברגע שמחשיך".

באחד מהבוטיקים הרבים הפזורים כאן ברובע והסחורה שלהם ובעליהם נראים כאילו לא השתנו משנות השבעים, אומרים כי הלקוחות הקבועים מפחדים להגיע ופעמים רבות הם מבקשים שמאיר, בעל העסק, יביא להם את מה שהם צריכים בעצמו. "אני לא מבין איך נותנים להם אישור לפתוח ברים במרכז מסחרי, למה לא עשו את זה באיזה אזור תעשייה?".

יכול להיות שיש כאן יחס של איפה ואיפה? הרי אלכוהול אפשר לקנות גם במקומות אחרים, יש גם מסעדה רוסית שמגישה אלכוהול.

"אבל כשהם משתכרים הם לא מתנהגים באלימות כמו הסודנים".

מכל הבדיקות שנעשו עולה שכמות מקרי האלימות והתלונות שמוגשות נגד עובדים זרים אינה גבוהה יותר ממה שקורה באזורים בלי עובדים זרים. את יודעת הרי שגם להם לא קל.

"אני יכולה לפתור להם את הבעיות? לעצמי אני לא יכולה לעזור".

וזה אולי הסיפור כולו, כי איך אפשר לרחם על אחרים כשאתה מרחם (ואולי לא בלי צדק) על עצמך?

הכתבה המלאה מתפרסמת ביום שישי בידיעות אשדוד

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו