כשהייתי נערה, לא פעם הבאתי לאמי הביתה גור כלבים שמצאתי הביתה, אחזתי אותם בין זרועותיי וניסיתי לעשות לה פרצוף תמים ומתחנחן שאולי הפעם היא תרשה לי להשאיר אותו אצלנו בבית.

לאמא שלי, כפרה עליה, היו תמיד טענות כנגד כמו: "בסוף אני אמצא את עצמי מורידה אותו בוקר וערב", "אתם לא מסדרים אפילו את המיטה שלכם, איך תטפלו בכלב" או "מי ינקה את כל השערות?"
ג'יימי 'דה דוג'
בתכל'ס? היא צדקה. אישית, הייתי כל היום בבית הספר וכשלא הייתי בבית הספר הייתי בחוגים, בפעילויות של המועצה הציונית לנוער או שביליתי עם חברים וחברות ולא אחת קמתי בדקה ה-90' ולא הספקתי אפילו לסדר את המיטה שלי.
צריך להוציא לטיול, כן
בצבא, אחרי שנה וחצי של שירות עברתי ליחידת הכלבנים 'עוקץ', רק שלא הייתי כלבנית. הייתי מאמנת כושר ובעיקר אחת שכבר ממש רוצה להשתחרר. בימים הראשונים ביחידה, הסתובבתי עם 'צדוק', קצין שהכרתי מימי כמדריכה בבה"ד 1 והוא הכיר לי את כלב התקיפה שלו שהתחבר אליי די מהר. קראתי לו "מי זה?" בהתלהבות יתרה ולא ידעתי שזהו סוג של משפט שמורה לכלבי התקיפה לעשות את מה שהם יודעים לעשות והכלב זינק עליי, ריתק אותי לרצפה ונגח בי (מזל שהיה לו רסן). מאז, כל האינטרקציה שלי עם כלבים הייתה "היי- ביי". לטראומה שלום.

ואז...
לקח לי קצת זמן אבל התאהבתי בג'יימי. הכלב שלי שי, הבנזוג שלי. הוא איתו בעסקת חבילה, כמו שאומרים. האמת שהתאהבתי בשי קודם ובג'יימי רק אחר כך.
שתי אהבות בעיסקה אחת
היו לי ימים שלמים שתהיתי והתלבטתי מה אני עושה עם כל השיער שלו, ויש לו שיער, בכל מקום- על הספה, על הרצפה, על השטיחים, אפילו על הכביסה אחרי שהיא כבר נקייה- השיער שם ואני מוצאת עצמי רודפת אחרי שואב האבק, המטאטא ונייר הדבר המתגלגל שאף פעם לא עושים את העבודה ב- 100%. וצריך להוציא אותו לסיבובים- בבוקר כשאין זמן וכל מה שבא זה להמשיך להתכרבל או לעשות מקלחת זריזה ולצאת לפגישה או בלילה כשכל מה שמתחשק זה להתכרבל מול הטלוויזיה ליד התנור...
סוף יום? אבל עוד לא יצאנו
יש לו גם צעצועים משלו כמו חזיר מגומי בצבע צהוב שהוא אוכל ומכרסם בחלקים, כדורים מוזרים והוא בעיקר לא חונך לזוז הצידה כשמישהו אוכל לידו, הוא פשוט יושב לי מתחת לאף עם פרצוף מסכן ומבקש מזון כאילו אם אני לא זורקת לו ביס הוא תכף מתעלף. בגדול הוא שמן.

הוא מפונק שאוהב לשחק ובעיקר גירודים וליטופים, הוא כלב חייכן וחתיך שאין כדוגמתו. הוא מחמם בחורף ודוגמן על חלל שגורף עשרות לייקים ברשתות החברתיות. הוא שר כששי מנגן לו על מפוחית וירוץ אחרי צעצוע שייזרק לו מקסימום חמש פעמים, אחר כך הוא יישב לנשנש אותו, הוא לא אוהב ילדים, או יותר נכון לומר פוחד מילדים שככל הנראה אי שם בצעירותו משכו לו בזנב או משהו כזה... בכל מקרה-
אלבום פרטי
לקח לי זמן אבל עכשיו כששואלים אותי של מי החמוד, אני כבר לא עונה "של חבר שלי שי", אלא שלי, או שלנו. אני לא מאמינה אבל בגיל 33 יש לי כלב ואני מאוהב הב הב הבת בו.

בקיצור, גם אם הדברים הללו של זמנים, שיערות או שטויות נראים לכם מאיימים או סיבה טובה לוותר על לאמץ כלב- אין אהבה כזו! (ואהבתי "כלבים" בחיי)



מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו