צילום: שמוליק דוד

התיישבתי על הספסל מול הים כדי להסדיר את הנשימה. השתוללות קצרה עם הכלב על קו החוף ואני הספורטאית הדגולה, על סף עלפון.
כשהכלבלב שלי, שנוטה לאחרונה להתנהג כמו אריה טורף, חשף את שיניו, הסתכלתי לכוונה.
אישה מבוגרת, שיערה לבן, מאופרת קלות, לבושה בטוב טעם. אישה יפה.
היא רכנה לעבר הכלבלב, הושיטה בעדינות את ידה לקראתו ובמילים רכות רכשה את אמונו.
עכשיו כשהתחיל לכשכש בזנבו, הרימה אותו והושיבה אותו בחיקה , מלטפת אותו ומבטיה רכים כמו הכחול הרך של עיניה.
משב רוח קריר של קיץ בגסיסה חלף על פנינו בנעימות נהדרת, שגרמה לשתינו לעצום את העיניים ולהתמסר לליטוף האלוהי והמנחם הזה.
חמישים ושמונה שנים היינו נשואים, החלה לספר לי. שלושה ילדים, שבעה נכדים, חיים חובקי עולם.
ויש זיכרון אחד מהשנה הראשונה להכרותינו שלא עוזב אותי
תמיד חיפשנו שקט, להיות לבד אחד עם השני ובקיבוץ בו גרנו פרטיות הייתה מצרך יקר.
אבל כמעט בכל יום, כשסיימנו את העבודה היינו מתחמקים לחורשה בקצה הקיבוץ ממנה אפשר היה לראות את כל העמק.
היה לנו עץ קבוע, היא מחייכת אליי. היינו יושבים על האדמה, חבוקים, שעונים אל גזע העץ ושותקים.
אוהבים בלי מילים, נהנים מהשקט.
כשראשו היה שעון על מצחי הייתי מרגישה את נשימותיו על פניי, היא עוצמת עיניה ומתמסרת לזיכרון
מאז שנפטר בכל פעם שהגעגועים קשים מנשוא אני יושבת חבוקה בכורסא שלו, עוצמת את עיניי ונזכרת בהבל פיו על פניי.
חמישים ושמונה שנים שנאספות לזיכרון אחד שקט. את בטח חושבת שאני משוגעת, היא צוחקת.
עדיין נפעמת מהסיפור הקטן והמקסים שלה, אני מספרת לה שגם אני משוגעת.
שגם אני מכורה.
אני מספרת לה איך אנחנו חורכים לילות שלמים במרתונים של סרטי פשע, אקשן, פנטזיות וקומדיות מביכות. דרמות? הס מלהזכיר
אז נכון שאת העץ מחליפה הספה ואת הנוף לעמק מחליפה הטלביזיה אבל החיבוק אותו חיבוק וראשו השעון על מצחי כשהבל פיו מלטף את פניי הוא אותו הבל פה.
מה הוא אמר? הוא שואל אותי ואני מקיצה מהרדמות של תשישות קולנועית.
לא שמתי לב, אני עונה לו. את ישנה? הוא שואל אותי בתרעומת.
תשתוק ותמשיך לנשום, אני אומרת בלב. נעים לי, אני אומרת בלב ושוקעת שוב לנשימותיו כשברקע מתנהל קרב יריות עקוב מדם בין עוד שוטר בדימוס שנוקם את רצח אחיו על ידי כנופיית פושעים אכזרית ממקסיקו.
ואיפה אהובך עכשיו? היא שואלת אותי. מעבר לים הזה שמולנו, אני עונה לה.
אנחנו צוחקות. שתי נשים משני קצוות המאה נושמות בלי בושה את נשימותיהם של אהוביהן זה המת וזה החי, וכלב אחד.
קמנו מהספסל שילבנו זרועות וליוויתי אותה על קו החוף לבית המלון בו התארחה.

שבת שלום.



מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו