קבוצת אשדוד נט נוסטלגיה

גדלנו על אשדוד הקטנה, שכולם מכירים את כולם עם אחווה אשדודית ייחודית עם סיפורים השמורים למדורת לוחמים. פרגנו האחד לשני, חיפשנו להתחכך זה עם זו מהבוקר בים ועד לשעות הלילה (המותרות לכל אחד מאיתנו). חטאנו ביציאות לתל אביב הגדולה כדי להבין שאין כמו בבית, שאין כמו הפתיחות האשדודית. הדלתות היו פתוחות, השכנים היו בני בית  ויחד שרנו/שאגנו בגאווה - "לחיי העם הזה וכמה טוב שהוא כזה".

עם השנים אשדוד גדלה ונבלענו לתוכה, יצאנו למסע ההישרדות של החיים, התערבבנו  ובנינו עולמות אחרים, העולם סביבנו השתנה ואנחנו איתו - עטויים בשכבות מגן, ובכל שנה נוספה שכבת מגן נוספת בצורת ציניות, חומריות, כעסים... התעטפנו בנורמות חדשות שהתקבעו במדינה - אני לעצמי וטובתי האישית בלבד, השיח בנינו השתנה והפך לאלים וכל המרבה להשפיל הרי זה משובח... ועם השנים האחווה הלכה והתפוגגה... אבדנו את בתולי אשדוד הקטנה....

עברו שנים, המון שנים והאהבה שלי לעיר מעולם לא כבתה. הקמתי את האתר אשדוד נט שחי ונושם את העיר שלנו... ודרכו אנחנו מגלים לרגעים את הניצוץ החבוי באשדוד היפה שלפתע מתעוררת לעזור למישהו במצוקה... אך ברוב ימות השנה כעוסה, מבקרת, מתלוננת...גם אם זה מאכפתיות יתרה.

הר הגעש מתפרץ:

לפני ימים מספר הקמתי בפייסבוק את קבוצת "אשדוד נט נוסטלגיה". הזמנתי אליה חברים...העלתי פוסט ועוד פוסט עם תמונה תחת השאלה - "זוכרים..?" והנה עוד מישהו העלה פוסט ותמונה מהימים של פעם והנה עוד אחד והנה תגובה לפוסט מלווה בכמה לייקים....ו...פתאום – בום!!! כמו לבה שמתפרצת מהר געש ומציפה את כל הסביבה, כך הצטרפו חברים ועוד חברים באלפים, מלאי זיכרונות ובעיקר געגועים.

בתוך שבוע ימים התפרצו לקבוצה - 120 אלף פוסטים, תגובות ורגשות!!! כן  - 120,000 !!! פוסטים, תגובות ורגשות.  נראה לי ששברנו את השיא העולמי של פייסבוק לאקטיביות של קבוצה! וכך מידי יום מצטרפים אלפים ומתמכרים. אשדודים מרחבי הארץ ואפילו העולם, נפתחו מחדש והם מחליפים 24/7 שעות ביממה חוויות נעורים כאחים שנותקו האחד מהשני למשך שנים.
מאות ואלפי זכרונות מידי יום עולים - האנדרנלין מזנק והחיוך לא מש מהפנים. 

הזיכרונות והגעגועים הציפו בבת אחת את כל אחד ואחת מאיתנו ולפתע נזכרנו מי אנחנו באמת... התחלנו להסיר מעל עצמנו שכבת מגן אחרי שכבת מגן שהסתירה את הנשמה שלנו במשך שנים והרגשנו לפתע קלילים, חשופים וחופשיים לאהוב בלי חשש מפגיעה. מתמוגגים מהנאיביות הקסומה (שהפכה בשנים האחרונות למילה גסה) ויוצאים מהארון. מהארון אמרתי? מהכלוב אל החופש, טורפים זיכרונות ונתקפים ברעב לעוד בניסיון להשלים את החסר ומחשש לפספס ולו רגע קסום אחד.

ופתאום גילנו שבעצם מה שהרגשנו...הרגישו כולם את אותו הדבר בדיוק... רק אף אחד לא העז לצעוק למציאות של היום- המלך הוא ערום…. נשבנו בשבי העולם החדש שלועג לתום ולפתיחות ומתחרה האחד מול השני בכל זמן נתון בשאלה הנצחית - "למי יש יותר גדול". עולם שמאדיר את עצמו ע"י הקטנת האחרים….ומביט רק על החצי כוס הריקה.

והנה השבוע ...זכינו לחוות שוב את הטעם המתוק של אהבת חינם, 100% טהור מבלי שמישהו יעז לקלקל לנו את המסיבה…

אז איך ממשיכים מכאן?

במקום להיות מובלים שבי אחר העולם החדש, נביא אותו לעולם המתוק שלנו, נחשוף את הציבור לאהבת חינם וניתן דוגמה אישית לשיח של קהילה.

ניסנו את הדרך של הנורמות החדשות. תודה שבענו מרפש - בוא ניקח מנהיגות ונברא מציאות חדשה/ישנה/מתוקה. 

אנחנו דור מצויין - זוזו הצידה - חזרנו לנהל את האווירה בעיר (גם אם זה דרך הפייסבוק)

שלכם באהבת אמת אייל



מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו