צילום: שמוליק דוד

אני עולה מהחוף לכוון המסעדות. לאט לאט מתחלף רחש הגלים ברעש בתי הקפה ההומים מאדם. לחוף הקשתות באים כדי לאכול ולשתות, לעשות ספורט ולרקוד "צדיק התמר".

חוף הקשתות הוא עיר בתוך עיר, עם מוזיקה שמתחלפת בין בתי הקפה ויוצרת תחושה של בילוי בלב.

חברתי מנופפת לי מהשולחן בחוסר סבלנות, אני באיחור של רבע שעה שזה רבע מהזמן שהוקצב לנו.

היא "יורדת אשדודית", עזבה את אשדוד לפני הרבה שנים ובכל פעם שהיא באה לביקור מתחיל איזה מירוץ מטורף ברחבי העיר כדי להספיק כמה שיותר "אשדודיות" שממלאה לה מצברים עד הביקור הבא.

"את נפולת של נמושות את יודעת את זה?" אני יורדת עליה. "תראי מה עזבת!" האמת? יום מושלם, עם ים בכחול מוגזם, שמש לא שקרנית מדי ושמיים תכלת.

בהחלטה ספונטנית אנחנו ממירות את הקפה בבירה ומדברות מהר כדי להספיק להתעדכן אחת ב-"אין חיים" של השנייה, אבל מהר מאד השיחה "המתעדכנת" הופכת לשיחה בסימן "אשדוד נט נוסטלגיה", הדף שסחף בשבוע האחרון אלפי אשדודים והפך אותם לדאג וטוני ממנהרת הזמן. 

הזמן אזל, אנחנו מתעשתות וחוזרות משנות השמונים לכאן ועכשיו והיא ממהרת להספיק לבקר לפחות עוד עשר דודות, בשעה שנשארה עד כניסת השבת.

אני חוזרת הביתה על קו החוף, יחפה, שלמה ארצי שר לי : את עולה כמו שמש היושבת מעליי ורושמת בקרניה את יומי…"

ואני רושמת. רושמת קשת של מילים, שנמתחת בין שתי קצותיה של שעה אחת פנויה, לפני שקיעה.

שבת שלום.

צילום: אלדה נתנאל



מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו