המשך של מסע הוא לפעמים רק עצירה.

לצד הדרך, לאחר צעידה קצרה או ממושכת, למצוא איזה אבן דוממת שהונחה או מצאה שם את מקומה ופשוט לנוח עמה מבלי לצפות לדבר.

לתת לכל המילים שקראנו והפנמנו והפכנו בהן במחשבותינו למצוא את מקומן גם בחוויה האישית על מנת שתוכלנה להיות בהירות לנו, לא רק ברמת הידע שקיבלנו אלא להרגישן גם בתחושה, בידיעה אישית ופנימית.

עצירה.

צילום: pexels

להתבונן שוב על הסביבה שבה אנו חיים, ערוגת הפרחים אשר בגינה אותה אנחנו כבר לוקחים כמובן מאליו, הציפורים המקוששות פירורים, העצים העומדים בגבורה בשדרה חרף הפיח והעשן, הספסל, שנמצא שם על אם הדרך מזמין לרגע להיות צופה במרוץ החיים אשר אנו לוקחים בו חלק יותר מדי פעמים.

עצירה.

לאפשר לכלי המסע שלנו, הלוא הוא הגוף הפיסי, הרפייה מהדרך. שכן לא רק שהוא נושא אותנו על שתי הרגליים, אלא גם מהווה ערוץ דרכו אנו חשים התרגשות, צמרמורת, דופק מהיר, נוכחות מלאה ברגע או מלאות בחזה - חוויות שמדברות את אהובינו אשר בשמיים.

להבחין בתחושות הללו בתוכנו זה כמו לומר - עצרתי כדי להקשיב. להקשיב למי? להדרכה הרוחנית שלכם כמובן.

עצירה זה רגע מושלם ומקודש ליצור כוונה ובקשה. רגע שבו יש לכם כמו תקשורת אלחוטית להדרכה האישית שלכם מעלה שבו אתם מדברים את הרצונות הכי עמוקים שלכם.

עצירה.

פתאום לפתע, בעת עמידה בקופה בסופרמרקט, עמידה ברמזור, כשהמבט נח על תינוק צוחק או על קשישים שיודעים את עצמם כבר עשרות שנים, או על שני כלבים משחקים. פתאום מרגישים משהו בבטן או בחזה - תחושה שמגיבה לדבר מה שנגע בנו, לפתע פתאום באמצע החיים. בשניות הללו נפתח צוהר להתחבר אל עצמנו מבפנים.

רגע ההתחברות הזה - הוא הוא הלוא הוא ה מ ק ו ד ש.

רגע שלא ממתין להתקיים בבית הכנסת, ביום הכיפורים, באמירת קידוש או בהנחת תפילין. הוא מתקיים בכל רגע ובכל מקום, בכל מקום שבו מתקיימים חיים.

חיים שהם יצירת הבריאה שאנחנו חלק ממנה.

אותו הרגע שאתם נזכרים שנוצרתם יש מאיין, שנשמתכם ירדה לכאן להתגלם בגוף וכעת באה היא להזכיר לכם זאת. וברגע שאתם נזכרים בכך

זהו רגע מקודש. רגע שבו מעריכים את קיומנו. עיצרו לרגע, כדי להיזכר.

יפעת סנטו -  מלווה בתהליכי התפתחות, מודעות ושינוי דרך תקשור.



לוח אשדוד נט כל הנדל"ן והפרויקטים במקום אחד 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו