האבא האבל - צילום: אבי רוקח

התאומים כפיר ועוז נולדו כפגים בשבוע ה־29 להיריון. "אשתי הייתה עם רעלת היריון והכניסו אותה לניתוח קיסרי מציל חיים", מספר שרגאי, עובד במחלקת התפעול בנמל אשדוד. "הזעיקו אותי דחוף לבית החולים והודיעו לי שמיילדים אותה. עוז נולד ראשון, הוא הבכור שלנו, ואחריו נולד כפיר".

זמן קצר לאחר הלידה התגלה דימום בחדרי המוח של עוז. "מיד קראו לי להיפרד ממנו", נזכר שרגאי. "ייצבו אותו ואמרו לנו שיהיה לו דום נשימה. אחר כך אמרו שיהיה מוות בעריסה, וכך במשך 80 יום דיברתי איתו עד שהוא הלך והתחזק. לא סתם קראנו לו עוז - הוא נלחם על חייו בעוז".

לאחר מכן הופנה עוז לביקורת במחלקה הנוירוכירורגית בבית החולים לילדים דנה, שפועל בתוך המרכז הרפואי איכילוב. בגיל חצי שנה, לאחר שהתגלתה הרחבה בחדרי המוח, עבר עוז ניתוח להשתלת צינורית ניקוז (שנט). כשעוז היה בן שנה ושלושה חודשים הוא החל להקיא ללא סיבה נראית לעין והובהל לבית החולים דנה. שם נבדק הפעוט אצל ד"ר ליאנה בני־עדני, נוירוכירורגית ילדים בכירה שביצעה את הניתוח הראשון להשתלת הצינורית בראשו של עוז.

מאותו הרגע החל רצף של אירועים, בסיומם שקע עוז בתרדמת. "לעוז נסתם הנקז במוח ובבית החולים הכינו אותו לניתוח נוסף", נזכר שרגאי. "במשך 31 שעות הוא היה בצום כהכנה לניתוח, ובעצם נותח רק ביום שאחרי הגעתנו למיון". בסיום הניתוח דיווחה הרופאה להורים כי התהליך עבר בהצלחה. ההורים ביקשו להישאר בהשגחה במחלקה לטיפול נמרץ, הליך מקובל אחרי ניתוח, אך סורבו ונשלחו לאשפוז במחלקה הכירורגית.

מסע אל החושך

את המסע מחדרי הניתוח שנמצאים במרתפי בית החולים ועד למחלקה הכירורגית ההורים לא ישכחו לעולם. "25 דקות העבירו את עוז, כשהוא על הידיים של מלי, ברחבי איכילוב, כשלצידנו נוסע סניטר על קלנוע", מספר שרגאי. "רק אנחנו - בלי רופא מלווה, בלי אף אחד. ככה הגענו למחלקת כירורגית מוגברת שבאגף הילדים".  

תהליך הקבלה למחלקה היה טראומתי לא פחות: "כשהגענו האחות לא רצתה להדליק את האור וכל הקבלה של עוז התנהלה בחושך. היא התעקשה לא להדליק את האורות". עוז חובר למוניטור, שהראה לדברי שרגאי קו רצוף עם זמזום טורדני. "אני חיכיתי ליד המיטה שלו", הוא מספר. "לפי מה שהאחות אמרה חשבתי שהמוניטור לא תקין. אחרי דקות לא מעטות האחות מצאה מוניטור חדש. כשגם הוא הראה קו ארוך ומזמזם היא כבר הדליקה את האור, ואז גילינו שעוז קרס".

בעוז בוצעה החייאה והוא נשלח לטיפול נמרץ, אך הנזק כבר היה בלתי הפיך והוא נכנס לתרדמת. "ביקשנו יום אחד בטיפול נמרץ, קיבלנו 12 שנה", אומר שרגאי במרירות.

החלטות שגויות גורליות

כחודש לאחר המקרה הועבר עוז לבית החולים השיקומי רעות שבשכונת יד אליהו בתל אביב, שם שהה עד יומו האחרון. "לאחר שהעברנו אותו לרעות התחילו המאבקים המשפטיים שלנו מול משרד הבריאות ואיכילוב", מסביר שרגאי. בינואר 2007 הגישו ההורים תלונה במשרד הבריאות על כשלים לכאורה שנפלו בטיפול בבנם. ההורים טענו כי השיהוי בביצוע הניתוח גרם להידרדרות במצבו של עוז וכי היה עליו לשהות בהשגחה צמודה לאחר מכן במחלקה לטיפול נמרץ. עוד נטען כי הרופאים שביצעו בעוז החייאה במחלקה הכירורגית לאחר שהידרדר מצבו לא היו נוירוכירורגים בהתמחותם.

משרד הבריאות הקים ועדה שבראשה עמד ד"ר שלום מיכוביץ', מנהל המחלקה לנוירוכירורגיה ילדים בבית החולים שניידר. באפריל 2009 הצדיקה הוועדה חלק מהתלונות של ההורים, וקבעה כי אירעו מספר כשלים ומחדלים שקדמו להידרדרות הקשה במצבו. למרות שעוז הגיע לחדר המיון ב־3 באפריל בשעות הערב והיה חשד לכשל בתפקוד הנקז, הוא נותח על ידי ד"ר עדני רק למחרת. הרופאה הסבירה כי לא נצפו עדויות ללחץ תוך־גולגולתי ולכן סברה שהניתוח יכול להידחות. הוועדה קבעה כי ההחלטה הייתה שגויה, במיוחד כשעוז הגיע למיון עם הקאות ונצפתה הגדלה בחדרי המוח שלו.

לטענות ההורים על סירובה לאשפז את בנם במחלקה לטיפול נמרץ השיבה הרופאה כי "לא נדרשה השגחה בטיפול נמרץ וממילא לא היה מקום במחלקה". הוועדה ראתה זאת בחומרה, כמו גם את העברתו של עוז מחדרי הניתוח למחלקה ללא ליווי רופא.

הוועדה מתחה ביקורת גם על כך שלא הוזעק נוירוכירורג תורן לאחר ההידרדרות במצבו של עוז באשפוז, למרות שהיה אחרי ניתוח בראש.

עם זאת הוועדה ציינה כי הניתוח שביצעה ד"ר עדני היה "כהלכה", ההרדמה הייתה "טובה וללא תקלות" והרופאים שביצעו בו החייאה ראויים להערכה.

פרט להליך מול משרד הבריאות הגישו ההורים דרור ומלי תביעה אזרחית נגד בית החולים בשנת 2007. לדברי שרגאי, לאחר שבית המשפט שלח את הצדדים לגישור הם הגיעו לפשרה בשנת 2015.    

הכיר את אחיו בגיל תשע

כפיר הכיר את אחיו התאום כשהיו בני תשע. "הם חגגו יום הולדת יחד, וכפיר ואחיו הקטן הבינו שיש להם עוד אח", מספר שרגאי. "הסברנו להם והכנו אותם בעזרת הפסיכולוגית של בית החולים. הכול הלך כשורה והם קיבלו את זה בצורה טבעית ויפה". האב סיפר כי הרגעים הקשים ביותר שלו ושל רעייתו היו בימי ההולדת וב־1 בספטמבר, כשכל ילדי ישראל נוהרים לגנים ולבתי הספר אך עוז נשאר מרותק למיטת חוליו.

לאחר ההיכרות הראשונית החלו הילדים להצטרף אל הוריהם לביקורים. "בביקורים האחים נהגו לקרוא לו ספרים", מספר שרגאי. לדבריו, האח התאום כפיר קיבל קשה את הבשורה על מותו של עוז. "כפיר איבד את ההכרה כששמע על זה", הוא מספר.

עוז נטמן ביום ראשון השבוע בבית העלמין החדש בגן יבנה והותיר אחריו זוג הורים ושני אחים. ¿

 

הכתבה המלאה ביום שישי בידיעות אשדוד

לוח אשדוד נט כל הנדל"ן והפרויקטים במקום אחד 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו