החניה הגדולה מקבלת את פניי, ולמרות שהיא ריקה אני רואה בעיני רוחי את השוק התוסס שממלא אותה בכל יום רביעי. ההמולה הסוחפת, הצבעוניות המוגזמת והריחות המתחלפים בין דוכני הפירות והירקות, הופכים את השוק לחויה שבועית ממכרת.

בסוף היום כשהחושך יורד והרחבה מתרוקנת מאנשים ומבאסטות, נשארים הררי קרטונים וערימות של זבל. אבל אז נכנסים לפעולה צוותי ניקיון ותוך זמן קצר, כמו קסם, הרחבה חוזרת להיות נקיה ושוממת כאילו לא היה בה עולם שוקק חיים עד לפני רגע. כזאת יעילות עירונית אני אוהבת.

צילום: שמוליק דוד

פעם, לפני המון שנים חוף לידו היה הבית השני שלנו. הבריזה והאומבבה היו ה- פאבים שלנו.

בקיץ היו נפתחים השולחנות, במות הוקמו ובכל ערב הייתה הופעה של הרכבים מוסיקליים מהעיר ומכל הארץ. התגודדנו חבורות חבורות, רקדנו, שרנו וריכלנו אחד על השני בלי סוף. בתקופה ההיא לא לא היו טלפונים ניידים ונאלצנו לדבר אחד עם השני. וכמה דיברנו.

בחורף קופלו השולחנות בחוץ והיינו מתכנסים לתוך הפאבים פנימה, יושבים באווירה חשוכה ואינטימית, שותים שנדי, מנשנשים צ'יפס שמנוני ומסתכלים אחד לשני בעיניים. כולם הכירו את כולם, אשדוד נגמרה ב-י"א וחגגנו את החיים.

עכשיו שקט פה. העיר גדלה ומרכזי הבילוי עברו למקומות אחרים, אבל חוף לידו יהיה לעולם, החוף בו התאהבתי לראשונה.

אני נושמת את השקיעה ונושפת חזק שיר אהבה שיגיע מעבר לים. למקום בו אתה נמצא.

רק אהבה מחזירה אהבה.

שבת שלום.

לוח אשדוד נט כל הנדל"ן והפרויקטים במקום אחד 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו