ואז הוא הגיע, מר אידיאלי, ושאל אם יש לנו במקרה בבית רסק עגבניות. בהתחשב בעובדה שהוא מעולם לא טיגן אפילו חביתה, השאלה העלתה בי תמיהה לא קטנה. ובכל זאת, לא התעכבתי עליה יותר מדי, כנראה שלא רציתי לוותר על התקווה שהוא בכל זאת יפתיע באיזו ארוחת ערב מושקעת. פעם, מזמן, כשהיינו רווקים, הוא סיפר לי שאחד הדברים שהוא הכי אוהב זה את המטבח. כן, באותם הימים שחשבתי שהוא יבשל ואפילו ינקה, ושבעצם זכיתי בכל הקופה. הייתי צעירה מכדי להבין שכאשר גבר אומר שהוא אוהב את המטבח, הוא מתכוון להרבה מאוד דברים, ובעיקר לאוכל, אבל כזה שאחרים הכינו.

"נראה לי שיש", עניתי, "בעצם לא זוכרת, אולי נשארה קופסה אחת. תסתכל בארון". וכדי שהוא לא יסתבך בין כל הארונות, אפילו הצבעתי על הארון הספציפי שאליו התכוונתי, והוא פתח אותו ודחף את הראש פנימה.
"אין?", שאלתי. "אין", הוא ענה. "איך זה יכול להיות, אתמול קניתי", ניסיתי להיזכר בזמן שהוא התחיל להוציא את הקופסאות, אחת אחרי השנייה. כן, את הקופסאות של הרסק. קופסה ועוד אחת ועוד אחת. מכל הסוגים, הגדלים והאפשרויות שהמציאו במאה הנוכחית.

איור: מיכל איסרוף

"תגידי", הוא שאל, וכל משפט שמתחיל ב"תגידי" ממשיך בהרצאה על בזבוז, בשל היותי אדם לא מסודר שיוצא לקניות ללא רשימה. כן, אני מאלה, שייכת לזן הולך ונכחד שנכנס לסופר בלי רשימת קניות שהוכנה מראש ובקפידה. וזה לא כי אני לא רוצה או לא חושבת שזה חשוב, פשוט כי אני אף פעם לא זוכרת איפה הנחתי אותה, ואם במקרה זכרתי לקחת אותה היא נקברת איפשהו עמוק בתיק ונשלפת רק ליד הקופה. ואז אני מגלה שקניתי הכל חוץ מאת מה שכתוב ברשימה.

"את יודעת כמה רסק עגבניות יש בבית?", הסתכלתי לעבר הערימה. אכן מכובדת. אפילו אפשר לעשות שקשוקה לכל צה"ל וגם בולונז. "נו, אז יש", עניתי וקולי צהל מהתגלית המרשימה. לבינתיים הוא המשיך להוציא ערימות של קופסאות טונה ופסטה. משם הוא עבר לארון של חומרי הניקוי, שממנו נשלפו שלל שפופרות ספריי כחול, משחות שיניים וקיסמי אוזניים.

"מה?", הוא זרק לאוויר את מילת השאלה. אחרי 25 שנות זוגיות גם הוא מבין שלפעמים מספיק להגיד 'מה?'. נו, לכי תסבירי לו עכשיו שכשאני נעמדת מול המדפים של הרסק, או הספריי הכחול, או משחות השיניים, השמפו והפסטה תמיד נדמה לי שאין, שנגמר וגם אם יש הם בטח עומדים להיגמר.

ואיך נחיה בלי ספריי כחול או קיסמי אוזניים, ואיך נבשל בלי רסק עגבניות או טונה, ומה כבר יכול להיות אם נקנה עוד אחד, או שניים, או חמישה. הרי אנחנו חיים במזרח התיכון וכולנו סוחבים על גבנו את טראומת השואה. בנוסף, תמיד יכולה לפרוץ מלחמה.

בסוף, אגב, הוא השאיר את כל תכולת הארונות על השיש ולא הכין שום ארוחה.

לוח אשדוד נט כל הנדל"ן והפרויקטים במקום אחד 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו