זה היה מסוג הימים האלה שעוד לפני שפקחתי את עיניי משהו הציק לי, לא בדיוק ידעתי מה. גם אחרי המקלחת והקפה של הבוקר, הרגשתי רדום, וגם אחרי הקפה השני. חשבתי שאולי זה משהו במזג האוויר הזה, בשמיים העגומים שהתקשו להחליט אם ילבשו עליהם את הבגד הבהיר או המעונן. אבל לא, הרגשתי שזה משהו אחר. גם לא הימים שהולכים ונעשים דחוסים ומעייפים יותר, זה לא זה, לא עייפות, תחושה אחרת, מועקה.

לא התפלאתי שהמועקה הזאת עלתה איתי לאוטובוס, הייתה לי תחושה שהיא תלווה אותי היום.

צילום: shutterstock

האיש שישב במושב מולי, קם ממקומו והסתובב לכיוון הבחורה שישבה מאחוריו. הוא אמר לה משהו, לא שמעתי מה, הוא דיבר בשקט. היא הנידה את ראשה לשלילה והפנתה את מבטה לחלון.

הבחור קם ממקומו והתיישב במושב לפניי. לקח לו בדיוק רגע, עד שהסתובב בכיווני ושאל בשקט: "אפשר אולי שיחה קצרה? נגמר לי הטוקמן", ונופף מולי בפלאפון כסוף קטן מימי הביניים.
אחרי חצי דקה הוא החזיר לי את הטלפון.

״תודה״, אמר.
״אין על מה״.
״אני לא מבין למה הוא לא עונה לי״.
״אולי הוא עסוק״.
״אולי״ .

× × ×

אחרי רגע שתיקה הוא שאל, ״למה אתה עצוב?״.
״אני לא״, עניתי.
״אתה נראה עצוב״.
״יכול להיות, אבל אני לא״.
יכול להיות שהמועקה הזאת הקרינה עצב על פניי, אבל זה גם לא היה עצב מה שהרגשתי, משהו אחר.

״אני עצוב״ אמר בראש מושפל.
״מצטער לשמוע״.
״כבר חצי שנה״.
״מה?״
״כבר חצי שנה אני עצוב כי הוא לא עונה לי״.
״מי זה?״.
״אבא שלי, עכשיו הייתי אצלו והוא הבטיח שהוא יענה לי מעכשיו״.
״אולי הוא לא זיהה את המספר״.
״אולי באמת״.

״אבא שלך גר בחדרה?״
״כן״.
״איפה?״
״בבית העלמין החדש״.
״ואיפה אתה גר?״
״בזמן האחרון באברבנל״.
״ואתה יוצא ונכנס משם איך שבא לך?״
״כן, אני לא מסוכן, אני רק עצוב״.
״ואתה יודע שהאוטובוס הזה מאסף על כביש 4, הוא יאריך לך מאוד את הדרך״.
״לא אכפת לי, אני אוהב להיות בדרך״.

× × ×

המועקה קיבלה צורה ממשית פתאום, של גוש מר שתקוע בגרון.
ירדתי מהאוטובוס והסתקרנתי, אז בדקתי בשיחות יוצאות ועל הצג היה כתוב- רותם ח, חבר שלי והאחרון שדיברתי איתו. האיש לא התקשר בכלל, הוא כנראה רק רצה לדבר אולי או לשתף בעצבותו.

דבר ראשון שעשיתי היה להתקשר לאבא שלי. שיחה הכי טריוויאלית כביכול - מה שלומך? איפה אתה? מה אתה עושה?

ולא הצלחתי לעצור את הדמעות, בכיתי בשקט, שהוא לא ייבהל או ידאג. כשניתקנו את השיחה, שחררתי את המעצור ובכיתי תמרורים, בכיתי על אבא שלי, למרות שהוא אמר לי שהוא מרגיש נהדר, והאמנתי לו, שמעתי על הקול שלו.

פתאום חשבתי על כל הריצה האינסופית הזאת של החיים, על יקירנו, על כמה קל להשתגע בעולם הזה והגעגועים האינסופיים שצפים באוויר כמו אנרגיה חשמלית..

וחשבתי על זה שאני חייב ללמוד להוריד את הרגל מהגז, לעצור רגע, להביט, לחוות את הדרך, והכי חשוב - ללמוד לאהוב את הדרך.
כשהגעתי לעבודה הוקל לי, המועקה נעלמה, חזרתי לנשום.

לוח אשדוד נט כל הנדל"ן והפרויקטים במקום אחד 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו