צילום: shutterstock

אני עצוב. כבר חודש שאני ככה. יותר מעצוב, אולי דיכאון, לא יודע, אני לא מבין בזה כלום. אני לוקח את הילדה לגן וכשאנחנו נפרדים, אני זה שבוכה ולא להפך. הולך ברחוב וקופא פתאום מרוב פחד, בלי שיקרה שום דבר. הראש שלי מלא במחשבות אפלות שמושכות אותי למטה.

לפני שבוע שיתפתי את אשתי, סיפרתי לה מה עובר עליי בתקופה האחרונה. היא הציעה שאולי אדבר עם מישהו, שיכול להיות שזה יעזור לי לשחרר. אבל אני פחות חזק בדיבורים, ולא שאני שולל את זה או חלילה נגד זה, אבל הקונספט הזה של לשפוך את הלב בפני אדם זר, איך אומר זאת בעדינות, זה פחות אני.

החלטתי שהגיע הזמן שאכתוב את זה, שאעלה על הדף - שחור על גבי עיתון - את השדים שרודפים אותי כבר חודש. אולי זו החלטה גרועה, על פניו זה באמת נראה כמו החלטה גרועה, אבל אולי להוציא את השדים מהראש שלי, לחשוף אותם לעיני כל, להפוך אותם למשהו שיודעים עליו, זה מה שיעזור לי להשתחרר מזה. כך או כך, מה כבר יכול להיות? זה לא שיש לי מה להפסיד.

× × ×

חצי עולם סובל מסוג של דיכאון. סוג של. הכוונה היא שדיכאון מזמן הפך לשם גנרי שמשתמשים בו כדי לתאר מנעד רחב של מצבי נפש מעורפלים. זו אולי הסיבה לכך שכל חיי חשבתי שלשקוע בכל מיני סוגים של דיכאון, היא פריבילגיה שאין לי. ברוב חיי היו לי את כל "הסיבות הטובות" ליפול לדיכאון, תקופות בהן הדבר היחיד שרציתי לעשות זה להתחפר במיטה ולא לצאת ממנה עד יעבור זעם, אבל לא התחפרתי במיטה, כי לא יכולתי להרשות לעצמי לשקוע ולא ללכת לעבודה ולמלא את חובותיי כלפי משפחתי.

ודווקא עכשיו, כשהכל מתיישר ואני חווה את אחת התקופות הטובות בחיי, הן במישור המשפחתי והן במישור האישי (המקצועי), נפלה עליי עצבות כזאת שאני לא מצליח לנער מעליי.

הדבר הזה שיגע אותי. איך זה יכול להיות? למה דווקא עכשיו? בסוף הבנתי, או לפחות נראה לי שהבנתי. אתם מכירים את זה שבמשך כל השנה הגוף בריא וברגע שאתם יוצאים לחופשה ראשונה, פתאום חוטפים שפעת, החום עולה, הגוף קורס? אתם מבינים למה זה קורה, נכון? זה די הגיוני בסך הכל. זה קורה כי הגוף יכול, כי הראש מאשר לו שאפשר, שזה הזמן להוציא את כל הרעלים שהצטברו במשך השנה.

זה מה שקורה איתי עכשיו. אני עצוב כי אני יכול להרשות לעצמי להרהר בדברים ולתת להם לשקוע, לתת לעצמי לשקוע.

הכל מתחיל בהוריי. אבל הם אולי הטריגר הגדול שמפעיל את בלוטות הפחד הנעלמות, הם לא הסיבה להתפשטותן. הסיבה היא הזמן. המושג החמקמק הזה, הידיעה שהשעון דופק, גם אם תוציא לו את הסוללות או אפילו תנפץ אותו על הקיר.

והתחושה היא שהדבר הזה שכביכול ידוע לכל, היה רדום אצלי. כאילו פתאום התעוררתי מחלום והבנתי שהזמן עובר, חומק בין ידיי ואין שום דבר שאני יכול לעשות עם זה.

שני אירועים שקרו בחודש האחרון ניערו אותי מהתרדמת הזאת. האירוע הראשון היה בערב ראש השנה, שפתאום הוריי נראו לי זקנים. יותר נכון, מזדקנים. הגוף רפוי ובתהליכי קמילה, הקמטים בעור, העייפות בעיניים. וההורים שלי הם אנשים צעירים יחסית, שישים וקצת, ושבעזרת השם יחיו חיים ארוכים, אבל פתאום באמצע ארוחת החג נתקפתי פחד שהקפיא אותי. כאילו לא נשאר יותר מדי זמן בשבילם, וגם לא בשבילי, כדי להצליח לעזור להם להשיל מעליהם את חששות הזיקנה ולאפשר להם להגיע לפחות לישורת האחרונה בחייהם עם קצת שקט, נטולי דאגות.

האירוע השני היה פגישה עם חבריי הטובים, חברים שהולכים איתי כל החיים, מכיתה א' ועד היום. אחד החברים חזר לארץ אחרי שהות ממושכת בארצות הברית וקבענו להיפגש אצלי בהרכב מלא, כמו בימים ההם.

העלינו זיכרונות מבית ספר היסודי, רגעים שאני זוכר בבהירות, כאילו קרו אתמול. אבל רגע, 30 שנה עברו מאז. 30 שנה, וזה טס, עברו כאילו כלום. בעוד 30 שנה אהיה פחות או יותר בגיל הוריי היום. ואם להסתמך על המהירות שעברו 35 שנות חיי, זה אומר שמחר אתעורר בגיל הוריי. זאת אומרת, מזדקן ועייף. וגם זה, רק אם יהיה לי מזל ואצליח לחיות עוד 30 שנה, כי בתכל'ס אף אחד לא יכול להתחייב על כלום. מה שנקרא, הכל פתוח.

בקיצור, עצבות או דיכאון, שיקראו לזה איך שיקראו, זה לא באמת משנה לי. זה מה שזה, פחות או יותר.

× × ×

נפגשתי השבוע עם חבר טוב שמבוגר ממני ביותר מעשר שנים, הוא קלט אותי וגרר אותי לשיחה. הוא הראשון שממש דיברתי איתו על מה שעובר עליי. הוא אמר לי שזה בדיוק מה שעבר עליו כשהוא היה בגילי, ובתור למוד דיכאונות, זה לא דיכאון הדבר הזה שעובר עליי. לטענתו, זו הפרידה מהנעורים, פרידה סופית, מוחלטת ובלתי נמנעת.

"אתה באמת רוצה לשחרר את זה? אז קודם כל תשתחרר מהרצון הזה. זה שלב חשוב ואתה צריך לעבור אותו ושייקח כמה זמן שייקח. אני מבטיח לך שמכאן זה רק יילך וישתפר", הוא אמר.
אני מאמין לו.

מילות עידוד או על דיכאון והפרשות גוף
כְּבָר יוֹתֵר מִדַּי זְמַן אַתָּה שָׁקוּעַ
בֶּחָרָא שֶׁל הָעוֹלָם, עַכְשָׁו תָּקוּם
גֵּאֶה כְּמוֹ אַבָּא שֶׁל טַיָּס אוֹ לֶסְבִּית שֶׁנּוֹלְדָה
מִחוּץ לָאָרוֹן
וְתַשְׁתִּין כְּמוֹ כֶּלֶב שֶׁמּוֹצִיאִים לְטִיּוּל, אוּלַי
תַּבִּיט לַיָּרֵחַ, הָרֵם אֶת צַוְּארוֹן חֻלְצָתְךָ
הַמְּעֻמְלֶנֶת, תְּחַזֵּק אֶת הַלַּחַץ שֶׁל כַּף
הָרֶגֶל בַּעֲמִידַת הַמּוֹצָא, תַּגְשִׁים שִׁגְעוֹן
יַלְדוּת
וְתִשְׁבֹּר אֲבַטִּיחַ עִם הָרֹאשׁ,
תִּשְׁעִים אָחוּז מַיִם, תַּשְׁתִּין
לְכָל הַכִּוּוּנִים, תִּירֶה אֶת זֶה
כְּמוֹ הָאֶקְדָּח הַמְּזֹהָם שֶׁל הָארִי, בְּגִנַּת הָעִירִיָּה
תַּשְׁקֶה אֶת הַפְּרָחִים הַטְּרִיִּים, שֶׁתֶן עוֹשֶׂה טוֹב
לַבֵּגוֹנְיוֹת, תְּצַיֵּר אֶת יַבֶּשֶׁת אוֹסְטְרַלְיָה
בַּחֲנָיִה שֶל רֹאשׁ הָעִיר, תַּשְׁתִּין וְתִלְחַשׁ
נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים
שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ וּלְךָ
יֵשׁ עוֹד כָּל כָּךְ הַרְבֵּה שֶׁתֶן לָתֵתֵ,
רַק תַּפְסִיק לֶאֱכֹל
צִפָּּרְנַיִם, אִם יֵשׁ מַשֶּׁהוּ מַגְעִיל זֶה זֶה.

(מתוך "הכלבים שנבחו בילדותנו היו חסומי פה", הוצאת טנג'יר)

 מזמינים מונית ברחבי העיר עד 20 ש"ח בלבד

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו