בעשר בלילה הוא חזר ממכון הכושר, שמח וטוב לבב. עם מגבת 'סטייל ארצי' על הכתף ואנרגיה של בן שש עשרה הוא נעמד מולי. "לימור", קרא בשמי.
"כן, זהו שמי". לכל אישה יש שם שנתנו לה אמה ואביה. מה עכשיו? חשבתי בלבי, רק שלא יבקש סלט טונה. מה הוא שכח? מה הוא לא מוצא? מה כבר קרה?

"מה?", עניתי בנחמדות, והוא אמר: "תגידי". ברור. מה כבר יש לי לעשות חוץ מלהגיד, ובדרך כלל שיחה שמתחילה ב'תגידי' תמיד נגמרת במריבה.
"את לא מאמינה את מי פגשתי היום במכון הכושר". לא מאמינה, לא רוצה להאמין ולא מעניין אותי להאמין את מי הוא פגש. למה סיפור מיוזע על הליכון צריך לעניין אותי?

איור: מיכל איסרוף

"את מי?", ביררתי ליתר ביטחון. "את זאתי, נו... ברח לי השם שלה. גבוהה כזו. נדמה לי שהילד שלה למד עם יואב או איתמר, לא בטוח. שיער קצוץ, רזה, נחמדה, נו...".

ברור. איך לא זכרתי מיד. זאת שהילד שלה אולי למד עם אחד הילדים, שיער קצוץ, גבוהה ורזה. כי כזו יש אחת בכל העולם. "בקיצור, עשתה הליכה במרץ ופתאום משום מקום קראה לי". וואו, מרגש. רגע, אלך להביא טישו לדמעות.

מישהי זיהתה אותו ואף ציינה את שמו. אפשר להתקדם? "נו", שיחקתי אותה סקרנית. "בקיצור, היא אמרה שמאז שראתה אותי בפעם האחרונה ממש רזיתי".
מי זאת לעזאזל, ואיזה שיטה לא מקורית להתחיל עם גברים נשואים במכון הכושר. "איזה יופי", יצא לי קול חצי צוהל. "ומתי נפגשתם בפעם האחרונה?", סתם סקרנות, לא שקינאתי או חשדתי. לידע כללי.

"זהו, שאני לא ממש זוכר", הוא אמר ומיד בדק, "נכון שרזיתי?". לא. לא. לא. אולי גרם ורבע מהאוטו למעלית בדרך למכון. "ברור", שלום בית זה דבר חשוב, "ירדת המון, אפילו החולצה רחבה עליך". לא שיקרתי, היא תמיד הייתה רחבה עליו.

"את סתם אומרת", הוא מתח את החולצה ואני אמרתי, "מה פתאום סתם, איזה סיבה יש לי לשקר לך?", מלא. מלא סיבות.

מיליונים של סיבות שאחת מהן היא לך תכין לעצמך סלט טונה ותעזוב אותי בשקט לאכול את הטוסט בלי שתבקש ביס. "זה חשוב להתמיד", לקחתי ביס ופתאום הוא אמר, "שמחה". ואני לא הבנתי אם הוא שואל אם אני שמחה או סתם זורק את המילה שמחה לאוויר.

"שמחה?", והוא אמר שהוא נזכר בשם של הגבוה עם השיער הקצוץ, זאת הרזה. "שמחה, קוראים לה שמחה".

אהה. אהה. התיישרתי, "שמחה, אישתו של יורם, אלה שגרו מתחתינו לפני 25 שנה בתל אביב?" הוא הנהנן בהתלהבות להסכמה.

"אתה זוכר את הבעיה שיש לה, נכון?", רק בדקתי שהזיכרון לא נפגם עם הרזון והוא אמר "בעיה? איזו בעיה יש לה? למה בכל אחד את מוצאת פגם? האישה החמיאה לי, מרצון, מפרגון מלא, באהבה, מזיכרון טוב ואת ישר - פגם". חייכתי.

"חוץ מזה שהיא רואה רק בעין אחת הכל תקין, אחלה אישה". הוא בלע רוק, "אבל בעין אחת היא רואה נכון?", נהיה לו מבט של פודל. "מטושטש".

 מזמינים מונית ברחבי העיר עד 20 ש"ח בלבד

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו