זו הייתה שנה שבה הז'אנר המזרחי ־ ים תיכוני הלך עוד צעד אחורה. מי שחשב שהפופולריות של הזמרים תוביל אותם גם לעשות דברים משמעותיים, קיבל שנה שבה המרחק בין הדומיננטיות שלהם לתוצר שלהם היה רחוק כמרחק מזרח ממערב.

זה לא שלא היו שירים טובים בז'אנר או להיטים מצד אייל גולן או עומר אדם וזהבה בן, אבל הם טבעו בהצפה הלא מוסברת שבה כל אחד רואה עצמו זמר, בטח ובטח ים תיכוני. אבל בעיקר, מעל הכל, הם נמהלו בסיפורי רכילות - שהפכו לגולת הכותרת.

שרת חדד. ההריון גנב את ההצגה. צילום: שי גואטה

יהיו כאלה שיגידו שאני צריך להסתכל על נתוני ההשמעות בתחנות הרדיו השונות ועל הצפיות ביוטיוב, אולם מי שמכיר את השיטה יודע גם מה מסתתר מאחוריה. שדרנים שמשמיעים את אותו שיר כמה וכמה פעמים ביום (חלקם כטובה ליח"צנים), קניית צפיות ברשת, הצמדת שירים ביוטיוב לשירים פופולריים כדי לרשום עוד צפיות ועבודה מתמשכת בעיניים. לא פלא שמדי פעם מגלים איזה זמר עם שני מיליון צפיות אבל איש לא שמע עליו?

השנה הזו לא הייתה טובה לז'אנר, שזמריו נגררו לפרסום רכילות במקום לדבר על מוזיקה. דודו אהרון המשיך את הסאגה המשפחתית המוזרה שלו; הפרידה של אייל גולן ורוסלנה העיבה על השנה הטובה שהייתה לו; קובי פרץ נשלח לכלא ומשה פרץ הצליח לקבל רק עבודות שירות על עבירות מס; רוב השירים שהוציאה שרית חדד קיבלו חיפוי מסיפור ההריון שלה. כל השאר, להוציא את עומר אדם, דשדשו עם אלבומים לא מובנים שנדמה שנתפרו "רק כדי שיהיה", וככה זה גם נשמע.

צילום: גבריאל בהרליה

מוטב להם, לאנשי הז'אנר, להתחיל להתעסק פחות בסמלים כמו קיסריה ויותר במוזיקה שתכבד את המאזינים שלהם. בעיקר ראוי שיסתכלו קצת הצידה ויראו איך השורות מתחילות להתמלא במוזיקה טובה, בזמרים ויוצרים חדשים ומתחדשים שמביאים איתם משהו אחר, איכותי.

ואם קשה להם, אז הנה חלקם: נצ'י נצ', טונה, לירון עמרם, נרקיס, צעירים שחזרו לשיר בשפת המקור של הוריהם (את'ניק גרוב, נטע אלקיים וכדומה), ספיר סבן, חנן בן ארי, אמיר דדון, עידן עמדי, רותם כהן, ארז לב ארי, גוסטו ואתם מוזמנים להוסיף. במקרה הזה, זה לא ממש גורע.

סינגלים: תספרו את יוני
ספיר סבן – לא חוזרת. המילים של אלעד טרבלסי פשוט מבריקות, סבן נותנת להן את הנופך של הבחורה הנאבקת ונלחמת בעצמה וברגשותיה, ומה שמתקבל זה סינגל מצוין ועוצמתי. אני אוהב את מה שסבן עושה, רק שתמשיך ככה.

אביתר בנאי ורן ראשון – עת לזרוע. זה תופס אותך בשמיעה ראשונה, נכנס לך לאוזן וגורם לך לזמזם "עת לזרוע אמונה בין חיתולים והפרעות שינה". ראשון עם אלבום בכורה, ושיתוף הפעולה שלו עם בנאי פשוט משובח ומרומם את הנפש.

אביב ג'ורג'י – שיר געגועיי. המטאפורות בתחילת כל בית נחמדות, אבל ג'ורג'י נסחף בדיכאון ושר מהונדס מדי בשביל מישהו שאנחנו צריכים להאמין שכואב לו. שיר שמאפיין זמרים צעירים שמנסים לגלות רגישות, לפעמים זה פשוט יותר מדי.

יוני סופר – את שלא ידעת. סופר נשמע מאי שם באמצע שנות ה־90, וזו מחמאה. יש לבחור האשקלוני קול טוב, ביצוע שיושב בול על הסגנון הסמי־דכאוני הזה ולהיט פוטנציאלי בז'אנר הזה. שווה לעקוב ולראות אם לא יתפתה לאיזו חפלה.

ישי בן נר – ריק אל ריק. בשמיעה ראשונה ושנייה זה נשמע מאוד מוכר, ואז אתה מגלה שיזהר אשדות הפיק מוזיקלית וזה בול הוא. בן נר מציג שיר קסום, מלא בתובנות, ועושה זאת בצורה שקטה וכובשת.

דניאל לוי – לא מהיום. בעולם של עדי ביטי ונועה קירל, גם ללוי בת ה־21 יש מה להציע בתחום הפופ הנערי שמלווה בחבורת רקדנים, מבטים מפתים וחושניות. זה קליט, זה מקפיץ וזה בהחלט עושה את העבודה שלשמה הוא נועד.

נועם מיכאל וטל שגב - זמן מעשים. שיר אופטימי על התקווה שנמצאת גם בחשיכה, שקורא לקום ולעשות כדי לנוע קדימה. ביצוע יפה של השניים, שמעבירים היטב את המסר בחיבור מצוין.

החמישיה

ניסיתי, באמת ניסיתי להקשיב לאלבום החדש של עדן בן זקן, אבל גם לאוזניים שלי יש גבול מסוים.

רויטל נחמני השיקה מופע בכורה בבית היוצר, שבו הוכיחה שוב שהיא בדרך הנכונה למעלה, לאט לאט.

שימו לב למחזמר המצליח ועטור השבחים של הווסט אנד הלונדוני 'הסיפור של סיימון וגרפונקל' שמגיע לארץ לראשונה.

רק תקשיבו לקסם שנשפך מכל תו ואות ב'היא תמיד יפה' שכתב ברק פלדמן ושר בכישרון רב אלון עדר במסגרת פרויקט שירי ילדים חדש.

ברק גרוסברג אמנם נראה כמו דוס, אבל המוזיקה שלו, שכוללת רוק כבד במיוחד, מנפצת כל סטיגמה בסינגל 'בעולם האמיתי'.

לוח אשדוד נט כל הנדל"ן והפרויקטים במקום אחד 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו