חג סוכות בקהילה השומרונית | צילום: רויטרס

הימים הלוהטים של שיא הקיץ הולכים ומתמעטים, לפנות בוקר נישאים מבתי הכנסת קולותיהם של אומרי הסליחות ויש מין ריח באוויר שמבשר על שנה שתכף מסתיימת ואחרת שתכף תתחיל. איך עוד יודעים שהנה מסתיימת לה השנה? ובכן, לפי פרשת השבוע – "כי תבוא", אשר נקראת תמיד שתי שבתות לפני ראש השנה.

בפרשה הזו מופיעות הברכות והקללות, או אם תרצו "הגזר והמקל", שמבטיח הקב"ה לבני ישראל אם ילכו לפי חוקותיו (ואם לא). בגלל שלא רוצים להתחיל את השנה בעניינים קודרים, נקבע סדר קריאת הפרשות באופן שהולם את האמרה: "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה".

setImageBanner('3ccf9ac4-2d0b-4ee7-9ed0-648e4891a475','/dyncontent/2017/6/1/c41baeb6-e29b-4415-b67b-b3940dd9bdf5.gif',1807);

בפרשה מתואר מעמד מיוחד שבו שוב כורתים בני ישראל ברית עם הקב"ה, רגע לפני כניסתם לארץ. את הברית הראשונה כרת אברהם אבינו עם האל. אותה ברית מכוננת נקראת "ברית בין הבתרים", משום שאברהם הצטווה במהלך הטקס לקחת בהמות ועופות ולבתרן לשני חלקים.

במעמד חידוש הברית בפרשה שלנו, לוקחים בני ישראל את תפקיד בעלי החיים. אף אחד לא מבתר אותם חלילה, אלא הם מתחלקים לפי מחנות – שישה שבטים עומדים על ראש הר גריזים ושישה שבטים על ראש הר עיבל. בבקעה שבין שני ההרים עומדים הכהנים והלויים, שנושאים את ארון הברית, ומונים את רשימת הברכות הקצרה ואת זו של הקללות, שהיא ארוכה פי כמה.

יש בארץ הרבה אתרים קדומים שלעם היהודי יש כלפיהם תחושת קדושה מיוחדת עד היום. הר גריזים והר עיבל, משום מה, לא זכו למעמד חשוב, למרות ששם התרחש המעמד המשמעותי ורב הרושם המתואר בפרשה.

מי שכן מקדשים עד היום את הר גריזים הם בני העדה השומרונית. השומרונים מזהים את עצמם כשארית הפליטה משבטי ממלכת ישראל, שלא גלתה ונעלמה אלא נותרה לחיות בארץ. אגב, מחקרים גנטיים שנערכו מרמזים שכנראה לא מדובר באמונה בלבד.

השומרונים מבדילים את עצמם מן "היהודים" - בני ממלכת יהודה, והם מקפידים על קיום המצוות בתורה ככתבן וכלשונן, בניגוד ליהודים אשר פועלים לפי התורה שבעל פה המפרשת את המקרא. לדוגמא, השומרונים חוגגים את ראש השנה, יום כיפור, חג הסוכות, שמיני עצרת, פסח ושבועות, אבל לא את חנוכה ופורים, שהם חגים יהודאים ולא מוזכרים בחמשת חומשי התורה.

השומרונים מקיימים עד היום את מצוות העלייה לרגל, אולם הם אינם עולים לירושלים, כפי שנהגו היהודים בימי בית ראשון ושני, אלא להר גריזים שהוא לפי אמונתם המקום הקדוש. בהתאם לכך, השומרונים מאמינים שעל הר גריזים נמצאים שתיים עשרה האבנים שהציב יהושע בן נון עם כניסת בני ישראל לארץ, אבן השתייה - שלפי האמונה היהודית נמצאת בהר הבית במקום בו עמד המקדש, והמזבח שעליו עקד אברהם את בנו יצחק - אירוע שגם הוא לפי האמונה היהודית התרחש על הר הבית.

למרות הדמיון הרב, ואולי דווקא בגללו, בין השומרונים ליהודים היו במשך מאות שנים יחסים עכורים מאוד. ההיסטוריון היהודי-רומאי, יוסף בן מתתיהו, מתאר לא אחת את האיבה ששררה בין שתי הקהילות בימי בית שני, והכל בגלל שכל אחת מהן סברה בתוקף שהיא זו המחזיקה בעיקרי האמונה העברית הקדומה. כך למשל הוא מתאר איך הותקפו עולים לרגל לירושלים על ידי חבורות שומרונים, ואיך ניצלו השומרונים את ההמולה בימי חג הפסח כדי לחדור אל המקדש, לפזר בו עצמות מתים ולמנוע את קיום החג.

הד לוויכוח על הבכורה בין היהודים לשומרונים ניתן למצוא בהקשר של הר גריזים בדיון גיאוגרפי בתלמוד הירושלמי. חז"ל דנו בשאלת זיהויו של ההר וקבעו כי הוא איננו בשומרון, כפי שמאמינים השומרונים, אלא נמצא בכלל בעמק הירדן: "שתי גבשושיות עשו וקראו זה הר גריזים וזה הר עיבל", קבעו חז"ל בציניות.

כמו ההיסטוריה היהודית, גם זו השומרונית רצופה בהתנכלויות מצד שליטים ודתות אחרות, ניסיונות להמיר את דתם בכוח, גזירות על איסור קיום מצוות שונות כמו ברית מילה ועוד.

ממצב שבו מנתה הקהילה למעלה ממיליון איש, נותרו כיום רק כמה מאות בני אדם, שחלקם מתגוררים בעיר חולון וחלקם בשכונה שנמצאת במורדות הר גריזים. הם משמרים את המסורת המיוחדת בת אלפי השנים, ובהחלט שווה לנצל את חגי תשרי כדי לבקר את בני הקהילה העתיקה ולהכיר את מנהגיה.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו