את השורות הללו כתבתי על ספסל בפארק מתנפחים במרכז. אחותי, בתפקיד מארגנת אירועים ידועה, התקשרה ובהתלהבות רבה הזמינה אותי להצטרף אליה לחוויית הקפיצות. "בואי, שיקפצו קצת. אולי יירדמו מוקדם ואנחנו נשב בצד ונהנה".

שני הדברים שכנעו אותי. ה'לשבת בשקט על הספסל' וה'יירדמו מוקדם'. טיעוניה המנצחים הובילו אותי היישר לאיזור מתקנים מתנפחים עצום בגודלו. דווקא נעים. היה. בהתחלה. היינו לבד ואמרנו להם, לילדים "לכו, לכו, אין תור!". לכו ותחזרו בראשון לספטמבר. והם הלכו, רצו אל האופק בדילוגים שמחים. 

וישבנו בשקט. בדממה. ובהינו. בהינו בכל הטוב הזה שמגיע לנו. מילה לא הוצאנו. ריחמנו על עצמנו בלב. פנימה. עמוק. התמכרנו להתחברות העצמית של סוף החופש הגדול. הזמן בו הכל נגמר. הפארקים, הטיולים, החו"ל, האוכל, הסבלנות וגם חשבון הבנק. הזמן בו כולם ספרו את קיצם לאחור בהמתנה מורטת עצבים לתאריך המיוחל שיבשר את בואה של השגרה. הזמן שבו המילה משעמם לי, גם היא כבר לא יצאה החוצה.

אילוסטרציה. צילום: shutterstock

את השורות הללו כתבתי כשישבתי על הספסל. אותו ספסל שקודם ישבתי בו לבד ובהיתי. לימיני ישב אבא (הגיע ב'נגלה' של אלה שחזרו מהעבודה והנשים שלהם אמרו "רד איתם עכשיו!", והוא ירד. הרי מי יתעסק עם אשתו בחופש הגדול?). הוא ישב ובהה. כמוני. בהה בילד שלו, שסביר שפעם חשב שהוא אפילו חמוד. בהה בילד שיצר מזרעו ולו יכל, היה מפרק אותו שוב לזרע וביצית ומחזיר עטרה לעטרת.

החמוד לשעבר עמד מול האבא שבהה, ודרש בצווחות ללכת הביתה.

"אבל למה?", דרש האבא בסבלנות, בשקט, בחשבון הפנימי שהוא עשה עם עצמו מול מה שציפה לו מהמקודשת, כשתבין שאפילו עשר דקות הוא לא יכל להעביר עם הילד בפארק.

הילד ענה "כי משעמם לי".

"אבל אתה רצית לבוא לכאן", ענה האבא תוך ששלח מבטים מבקשי רחמים לעברי, שאמרו "את יודעת, חופש וזה".

ואני רציתי לצעוק לו "לא! אני לא יודעת מה זה חופש גדול!". אבל לא אמרתי כלום. חייכתי כמו דבילית בזמן שהילד המשיך לצווח "אני לא רציתי לבוא! אתה שכנעת אותי!".

משמאלי ישב אבא אחר שניסה לעשות קוקיות לבת שלו. עוד שנייה ולא נשארה לה שערה. והיא, היא צווחה שכואב לה ושהיא רוצה הביתה. כל זה בתוספת למסיבת יום הולדת שהתארגנה פתאום עם מפעילה קולנית, ילדה שהלכה לאיבוד, ילד שצעק שהוא רעב, אבא שניסה לשכנע ילדים לשחק מחבואים ועוד הרבה רעשי רקע.

אחותי החליטה לקפוץ רגע הביתה להביא משהו ואני, אני בהיתי. בהיתי ותהיתי - 'מתי האבא יוריד לבנו סטירה?'.

מתי ילדת קוקיות תקלוט שהיא קירחת? איך מנתקים את החשמל למפעילה? למה מגיע לי כל הטוב הזה? איך זה שיש כאן יותר אבות מאמהות? איך זה יכול להיות שהוא, האידיאלי, יוצא שלם מכל הדבר הזה שנקרא חופש גדול? ובעצם, איפה הילד שלי?

 

 מזמינים מונית ברחבי העיר עד 20 ש"ח בלבד

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו